רדופה

פרק שביעי

אז התחיל החופש!! החלטתי לעלות היום כמה פרקים שאצליח כי למרות שהחופש התחיל אני עדיין צריכה ללמוד (קטע כזה שאני משתעממת ממש מהר ובקלות)

חיטטתי בארון בחדר מחפשת משהו ארוך ללבוש שהוא לא חשוף או מעט צמוד או קצת שקוף. כירון קיבל קודם הודעה שמורה לו להביא אותי אל ג׳ייס לארוחת ערב אז הוא הורה לי להתארגן מהר.
כל הבגדים התאימו לקיץ ופחות למזג האויר הקריר ששרר בפנים. רק אחרי המון חיפושים מצאתי מכנס באורך הברך בצבע ירוק זית וקרדיגן אפור ארוך עד אמצע הירך, הוספתי לזה חולצה לבנה וזה היה נראה סביר. השארתי את הקרדיגן פתוח כי הכפתורים הציקו לי. "את נראת כאילו את הולכת לארוחת ערב עם המוות" כירון העיר למראה הפרצוף שלי "אתה מוביל אותי בכוח לאדם שגם המוות לא מתעסק איתו" סיננתי מנסה להעיף את ידו של כירון שאחזה בזרועי וגררה אותי אחריו במדרגות לקומה השניה. "אני אבקש מהם לגזור לך את הציפורניים אם לא תפסיקי לנעוץ אותם בי" כירון מעיר באותו קול אדיש "אני אגיד להם שניסית לפגוע בעצמך איתם ובתור השומר שלך הם יאמינו לי" אני מפסיקה לנסות לשחרר את ידי עם הציפורניים "אז תפסיק לחנוק לי את היד" הוא לא עונה אבל האחיזה שלו נרגעת. אנחנו נעצרים מול דלת עץ כבדה "בהצלחה" הוא מגחך ופותח לי את הדלת.
ג׳ייס מרים את ראשו כשאני נכנסת זועפת לבפנים "הגעת" אני נועצת את מבטי באח הבוערת בקיר ממולי כדי לא להביט בו "תסתכלתי עלי" אני לא מצייתת והוא נעמד מולי חוסם את שדה הראיה שלי "כמה חודשים והחינוך שלך נהרס" הוא מצקצק בלשונו "אני לא חיית המחמד שלך שאתה צריך לחנך" אני פולטת לבסוף "את לא חיית מחמד" ידו חופנת את פני ומכריחה אותי להביט בעיניו "אבל את חצופה ולא צייתנית" הוא מתחיל לכעוס "ניסיתי לחסוך ממך את החוצפה שלי אבל אתה התעקשת לרדוף אחרי" יש אש זועמת בעיניו והוא עוצם אותן לרגע ונושם עמוק. כשהוא נושף את האויר החוצה הוא פוקח עיניים והן שוב קרות "על הבריחה שלך נדבר אחר כך, האוכל מתקרר" רק אחרי שהוא עוזב אותי ומסתובב לשולחן אני משפשפת את פני שכאבו בגללו. "שבי" ג׳ייס מושך כיסא, אני באה לסרב לו אבל אני לא מצליחה להזכר מתי אכלתי לאחורנה והרגליים שלי מובילות בעצמן לכיסא.
האוכל כמובן טעים ברמה של מסעדת כוכבי מישלן, לפחות מזה ג׳ייס בחיים לא יסכים. "אני רוצה שנדבר עכשיו על מה שחשבת שאת עושה" הוא אמר לפתע אחרי ששתקתי כל הארוחה והתעלמתי ממנו. "אני לא רוצה לדבר איתך" האוכל החם והטוב גרם לי להיות מנומנמת והחום של האש שר לי שיר ערש שהיה קשה לסרב לו. ג׳ייס הרים אותי כשאין לי כוח להתנגד והושיב אותי עליו בכורסה מול האח. ניסיתי לקום אבל זרועותיו ריתקו אותי אליו כך שעם כל הסלידה שלי ממנו נאלצתי להישאר במקומי. "אבל אני רוצה לדבר על זה כדי להוציא את המחשבה שזה יכול לקרות שוב מהראש הקטן והיפה שלך" צמרמורת של בחילה חלפה בי כשהרגשתי את שפתיו נושקות לכתפי מבעד לבד. "בפעם היחידה שלקחתי אותך איתי החוצה אחרי שהתחלתי לסמוך עליך את עושה לי את הטריק המטופש הזה ונעלמת לי... זה חמור מאוד" ידיו סוגרות על ידי כמו אזיקים "עכשיו שאת שוב פה אני לא אתן לך להעלם שוב" הרגשתי את הדמעות זולגות שוב מעיני "לא..." אני מנסה שוב לקום בפראות נלחמת בידיו שמחזיקות בי. ג׳ייס נותר בשקט נותן לי לעייף את עצמי וכשההתקף שלי נגמר הוא פשוט מוחץ אותי אליו "הו... כן" נשימתו חמה כשהוא לוחש באוזני. "אולי כדאי שתלכי לישון את עייפה" אני עוצמת עיניים "אז תן לי ללכת-" "התכוונתי פה, בדיוק איפה שאת נמצאת, איפה שאני יכול לראות אותך" אני משאירה את עיני עצומות מרגישה את ידיו סוגרות עלי, איך כל החושך נמצא בכל מקום מכווץ אותי, מועך אותי. הלב שלי התחיל לפעום בקצב והידיים שלי מזיעות. להכניס אויר לריאות נהיה קשה יותר ויותר. "אני... לא..." מלמלתי בחולשה מנסה לנשום בכוח מרגישה איך הריאות שלי לא מקבלות חמצן "אנילאנושמת" החדר הסתחרר מול עיני כשפקחתי אותן. הידיים שסגרו עלי נעלמו והרגשתי שמזיזים אותי. רעשים של חלון נפתח ואויר קר שמציף אחרי החום של האש. ידיים שדוחפות לפי משהו "תשאפי עמוק" קולו המצווה של ג׳ייס ואז טעם התרופה כשהיא נכנסת מפי לתוך מערכת הנשימה שלי ומתחילה לשחרר "זה רק התקף חרדה" אני שומעת את קולו של ג׳ייס "חשבתי שהם כבר עברו לך" גם אני חשבתי עד שהחזרת אותי לפה בכוח והזכרת לי הכל מחדש.
אני לא מעיזה לפקוח עיניים מחשש שהחדר ימשיך להסתחרר סביבי שוב. יד יציבה מלטפת ברכות את גבי מפיגה את הרעידות האחרונות של ההתקף. "זה בגללך" אני מסננת בקול צרוד מרגישה סחוטה "עברת המון ליום אחד קטנטונת לכי לישון עכשיו" הוא עדיין מתעלם ממה שאני אומרת.