רדופה

פרק שניים עשר

"בבקשה" אני מרגישה את הדמעות החמות על פני "רק... תענישי אותי בסדר? לא אותם זו לא אשמתם"
במבט אדיש היא צופה איך הדמעות זולגות על לחיי ואת הנסיונות העלובים שלי להשתחרר מאחיזתו החזקה והבלתי מתפשרת של השומר שלה, המחזיק בחוזקה בידי.
"תקח אותה לחדר שלה ותדאג שפיירס יגיע למשרד של ג׳ייס" היא מורה לבסוף "לא!" התחינה בקולי ברורה לחלוטין אבל כנראה שהלב של האנשים האלו עשוי מאבן כי הם מתעלמים ממני לגמרי.
השומר של לילירוז מרים אותי כאילו הייתי משקל נוצה וסוחב אותי לחדר שלי למעלה. "אם לא תפסיקי כבר אני אבקש שיתנו לך משהו להרגעה" הוא מתייחס לזה שאני לא מפסיקה לנסות להתנגד לו. "שלאתעז-" "מה קורה פה?" ג׳ייס מופיע בראש המדרגות מבטו הלא מרוצה עובר ממני אל הנקודות שעל ידי בהן השומר מרסן אותי.
"הליידי ביקשה שאשים אותה בחדרה אחרי שניסתה להשיג עזרה מהמעצב שמלות" השומר אפילו לא מניח לי להסביר "ואני מבין שהיא מתנגדת" זו לא הייתה שאלה אבל השומר הנהן.
"אני מבין" אחרי כמה שניות של שקט הוא תופס במפתיע את כתפי ומצמיד את גופי לגופו החם "את צריכה עזרה להירגע? הרופא אמר שהתרגשות גדולה מידי לא בריאה לך" אני מתגברת בקושי על הדחף לירוק בפניו. "אתה לא בריא לי" אני מסננת בארס.
"אני חושב שכדאי שבאמת כדאי שתקחי את התרופה שתרגיע אותך" הוא מחייך "היא הופכת אותך לחמודה ונסבלת"
צעדי צעד לאחור "בחיים לא!" הוא סוגר את המרחק מחדש "למרבה המזל הרופא הביא לי את התרופה שלך בזריקה ככה שאני לא באמת צריך לשאול אותך"
לפני שאני מספיקה להגיב השומר ראש תופס אותי מאחור וג׳ייס מוציא מזרק מכיסו "אם תתנגדי זה רק יכאב" אבל גם בלי שאצליח להתנגד זה כואב

העולם צף בתוך ג׳לי. ג׳לי גדול ואדום. חלק שפוי בראשי מבין שזו ההשפעה של סמי ההרגעה, אבל שאר החלקים מנסים ביחד להבין איך לרדת מהכיסא בלי ליפול. "טיי טיי?" ג׳ייס פה אבל הוא נשמע מצחיק "אני חושב שהמינון היה גדול מידי כי היא ניסתה להתנגד" מי זה? הוא נשמע מוכר, מצחי מתקמט כשזיכרון שמו מוסיף לברוח ממני.
"היא כל כך חמודה כשהיא לא מקללת אותך כל רגע" הקול הזר ממשיך לדבר. "עמרי!" אני מריעה בציחקוק כשהפיסת מידע הזאת מתיישבת סוף סוף במקום.
"את צריכה משהו בייב?" פניו של ג׳ייס ממלאות את שדה הראיה שלי. אני עוצמת עיניים ומנידה בראשי "הבטן" אני גונחת "כואב".
יד תומכת בי עכשיו "אני חושבת שהיא הולכת להקיא" עמרי ממלמל מעט מודאג "מה נתת לה? יש מדינות שהסמים האלו אפילו לא חוקיים"

שיפסיקו לדבר! זה רק מסחרר את החדר יותר. אני מסיטה את ראשי הצידה ועיווית חולפת בגופי.

"תעזור לי לקחת אותה לשירותים!" אבל מאוחר מידי. לא אכלתי כמעט היום אז אין לי באמת מה להקיא, הרוב זה רק עוויתות שגורמות לכל גופי להטלטל. "אני מצטער בייב" יד קרירה מלטפת אותי כשגל חדש של עוויתות שולח אותי קדימה "זו הייתה זריקת ניסיון רק אבל אני זרקתי את הכל והרופא המטופש הזה ישלם על כך"
אני רוצה להגיד שלא יפגע באנשים יותר, אני רוצה להגיד שנמאס לי שאנשים נפגעים בגללי. אבל אין לי כוח לפתוח את הפה. לבנתיים שישאר ככה, אני כבר אדבר איתו אחר כך, כרגע אני רק רוצה לשכב ולהעלם מהעולם לכמה שעות.
"לדעתי כדאי לקרוא לכמה משרתות שינקו אותה ואז שינה ארוכה והרבה מנוחה יעשו לה טוב" עמרי מציע.
יש כמה דקות של שקט ואז ידיים קטנות יותר אוחזות בי ועוזרות לי להגיע לחדר קריר שהכל בו בוהק בלבן נקי. אני עוצמת עיניים ונשארת בעיניים סגורות עד לרגע שגופי נח נקי ובבגדי בית קלילים על המזרון הרך שבולע אותי לתוכו.