רדופה

פרק ראשון

"שתי מנות דג, מנת צ׳יפס אחת, מנת טבעות בצל אחת ושתי קולה גדולות" אני מקריאה את ההזמנה ואז שמה את הטופס על המתקן המתגלגל. הטבח הראשי קוטף אותו משם ונעלם שוב מהחלון לדאוג ששאר הטבחים לא שורפים לו את המטבח.
'השור הזועם' היא מסעדת דגים עם שם מטעה, אבל זה המקום היחידי שמצא חן בעיני כשעברתי לפה בלי המלצות או ניסיון קודם. הבעלים הוא איש עגלגל ונחמד עם חזות קשוחה שבכלל לא מעידה על האופי האמיתי שלו.
אני עושה סבב קצר באיזור חצי הריק שאני אמורה להשגיח עליו בעיקר בשביל לודא שהכל בסדר ואף אחד לא זקוק למשהו.
יש זוג חדש ואני מגישה לו את התפריטים בחיוך "ברוכים הבאים לשור הזועם אני טיילור תקראו לי כשתרצו להזמין" אני אומרת בחיוך עדין. משהו בהם היה נראה לי מוכר אבל לא הצלחתי לשים עליו את האצבע "בטח כבר היו פה פעם" אני ממלמלת לעצמי כשאני מתרחקת מהם.
צלצול הפעמון נשמע מהמטבח ואני ממהרת לקחת את המגש העמוס לשולחן שהזמין את האוכל. הם מודים לי בקרירות ומתחילים לאכול כשכל אחד עסוק בטלפון שלו, הדבר הכי נורא שקרה בגלל המצאת הטלפונים.
הזוג החדש מסמן לי ואני מתקרבת אליו "תרצו להזמין?" אני שואלת "כן אני אקח מנת פיש אנד צ׳יפס" האישה אומרת "משהו לשתות?" אני רושמת הכל "בירה שחורה" אני מהנהנת "תביאי מנת מרק אפונה ודג בגריל" הגבר מכתיב לי במהירות "ושליש בירה קרה כמו בגיהנום" אני מרימה את ראשי בחדות. אני נזרקת לעבר, הוא מחייך אלי אבל אני מביטה בחצר שאליה אסור לי לצאת לבד "אל תהי עצובה" אני יכולה לשמוע את קולו החלקלק ולהרגיש את ידיו נוגעות בי "אני רוצה לצאת" קולי נשמע מובס "את תצאי, כשבגיהנום יהיה קר"
אני מתנערת מהזכרון מרגישה את כל גופי מצומרר. "הכל בסדר?" האישה מביטה בי ואני קולטת שהיא מביטה בי בסקרנות ולא דווקא מתוך דאגה "ב-בטח" אני ממלמלת בפיזור ומתרחקת מהשולחן.
"טיילור!" המנהל מסמן לי לגשת אליו "אין הרבה אנשים ועוד רבע שעה בטי מגיעה, את רוצה לחתוך מוקדם?" אני מחייכת באסירות תודה "כן... אני לא מרגישה ממש טוב. נתראה מחר"
ליתר דיוק אני פשוט לא רוצה להיות ליד הזוג המוזר הזה שגורם לעבר להציף אותי.
הבית שלי ממוקם חצי שעת הליכה משם ואף אחד לא מחכה לי בו מלבד חתול הרחוב שמידי פעם מגיע לבדוק את השאריות שלי.
אחרי שאני מתקלחת ומחליפה לבגדים נוחים לבית אני נופלת על הספה הישנה ועוצמת עיניים.
אני שוב יכולה לראות אותו ומרגישה כאילו הוא עורב לי מאחורי הפינה בקיר.
"מגוחך טיילור אין לו מושג איפה את" אני נוזפת בעצמי בכעס אבל לא יכולה לנער ממני את התחושה המגעילה.
מאז שברחתי ממנו אני חוששת שימצא אותי שוב, פוחדת להתקל בו במקרה ברחוב או שהוא יכנס לפתע למסעדה.
אבל הכי אני פוחדת זה מאחותו שבעצם 'הפגישה' בינינו בהתחלה. בסיוטים שלי היא מככבת יותר מאחיה הצעיר. תמיד נמצאת מאחורי גבי כשאני לא מסתכלת.
כשאני פוקחת עיניים החושך כבר ירד וכל גופי נוקשה מהשכיבה על הספה.
בקושי אני גוררת את עצמי למטבח ומכינה לי כוס תה רותח שעוזר לי להתחמם מהקור שפלש לגופי. העלים מסתחררים בספל כשאני שותה ממנו.
אחרי זה אני עושה כמה סידורים לפני שאני נופלת על המיטה לשנת לילה