רדופה

פרק שישי

שעתיים לאחר מכן הדלת נפתחת שוב וכירון עומד בפתח "אמרו לי לעשות לך סיור" הוא אומר בקושי מביט בי, מבטו נעוץ בקיר שמאחורי. ישבתי עלהמיטה כי לא מצאתי משהו אחר לעשות. "לא רוצה" הרגשתי כמו ילדה קטנה בתשובה הזאת אבל אני לא הולכת לציית לכל גחמה שלהם "לא בדיוק שאלו אותך נכון?" עיניו ננעצו בעיני הפעם וחיוך מטופש עיטר את שפתיו. "עדיין לא רוצה" שילבתי את ידי, הוא לא יכול להכריח אותי לקום. בשני צעדים כירון עמד מעלי קרוב מידי עד אי נוחות "שוב" החיוך שלו עיצבן אותי "לא שאלו אותך"
הוא פשוט הרים אותי על הידיים שלו כמו שק קמח ויצא מהחדר. "תוריד אותי" ציוויתי עליו אבל הוא רק העמיד פנים שהוא מפיל אותי מה שגרם לי לתפוס אותו בפחד, אני נורא פוחדת מנפילות, "אל תעשה את זה... בבקשה" פלטתי בפחד מסתירה את פני עם ידי. הרגשתי שהוא מוריד אותי לרצפה בעדינות. "את פוחדת?" כירון הסיט את ידי בעדינות מכריח אותי להביט בעיניו "אני פוחדת ליפול" מלמלתי "אני לא אתן לך ליפול" זה היה נשמע ממש רומנטי לרגע עד שהלב שלי פעם בקצב "ג׳ייס יהרוג אותי אם יקרה לך משהו" הרגע הרומנטי נהרס בבת אחת.
"ועכשיו מאחר ואת מחוץ לחדר אין לך ברירה אלא להצטרף לסיור המודרך שאני אתן לך" הבטתי לרגע לא מאמינה שהוא אשכרה עושה לי את זה "אז תתחיל בחצר" היה לי ברור שזה החלק היחידי שאוהב בסיור שנכפה עלי, החצר המקום היחידי שארגיש כאילו אני חופשיה. "זה למעשה החלק האחרון כדי שתוכלי להישאר שם כמה שתרצי"
אז נגררתי אחריו בפרצוף זועף בין המטבח לסלון למרתף שהעביר בי צמרמורת מהקור והרטיבות ששררה בפנים "זה אומר להיות גם אזהרה" כירון הביט בי מרוחק "למקרה שתעשי משהו שיכעיס את ג׳ייס, הוא פקד עלי להגיד לך, את תבלי במרתף עד שיתחשק לו" הנהנתי מחבקת את עצמי. זה נשמע מתאים לג׳ייס שמכיר גם את הקלאסטופוביה שלי. מהמרתף המשכנו למעלה אל האולם נשפים המפואר שבו ג׳ייס עורך מסיבות לפעמים "ועכשיו לחלק שרצית, החצר" הוא מוביל אותי במסדרונות מפותלים אל חצר פנימית מוקפת בקירות גבוהים שמסתירים את האופק לחלוטין, הם הצליחו לכלוא אפילו את החופש.
התיישבתי בשתיקה על הדשא חולצת את נעלי נותנת לכפות רגלי להתחפר בדשא ומנסה להנות מהקרניים האחרונות בהחלט של השמש עד שהיא תעלם מעבר לחומות. "הכל כל כך סגור" מלמלתי לעצמי. בסיור הזה לכל מקום שהבטתי אליו כמעט הסתובב אדם עם נשק בחגורתו, ג׳ייס בנה לו פה צבא נאמן.
כירון התיישב לידי אבל לא הבטתי בו "את מפחדת?" חייכתי בחוסר שמחה "אני לא מפחדת מזה, אני רק יותר נחושה לברוח מכאן" לא הייתי אמורה להגיד לו את זה לאור העובדה שהתפקיד שלו זה להשגיח עלי שלא אברח.
כירון נשכב על הדשא כשהשמש נעלמה "אז את מתכוונת להפוך את העבודה שלי למעניינת אני אצטרך להשגיח עליך טוב טוב" הוא קרץ לי "לפחות לא יהיה לי משעמם" הסמקתי מכך שהחמיא לי בצורה נסתרת. "אני לא עושה את החיים של אף אחד קלים" מלמלתי נותנת לשיערי ליפול על פני ולחצוץ בינינו.
"איך הגעת לכאן בפעם הראשונה?" כירון שואל אחרי דקות של שקט מבורך "איך אתה הגעת לעבוד כאן?" אני מחזירה לו שאלה "אבא שלי היה חייב לג׳ייס והוא נתן אותי בתור תשלום" לא נשמע רגש בקולו של כירון הוא נשמע כמו מישהו שכבר השלים עם זה "זה נורא" מוללתי גבעול דשא באצבעותי "מסתדרים עם זה, אבל את מתחמקת מהשאלה שלי" הרגשתי את מבטו עלי גם כשלא הסתכלתי עליו "אני לא רוצה לדבר על זה"
השקט נמשך הפעם זמן רב יותר עד שירד החושך והתחיח להיות קר "אנחנו נכנסים" כירון אמר. נעמדתי מיד ונשמתי עמוק מחזיקה את הסנדלים שלי בידי "נחזור לכאן גם מחר" כירון הבטיח "אני לא רוצה להקשר כאן לכלום" הבטתי בו באטימות.
נכנסנו לתוך הבית כשאני משתדלת לשמור מרחק מכירון שמוביל את הדרך אבל אני יודעת שהוא בוחן כל צעד שלי ןאם אנסה להסתובב ולהעלם הוא יתפוס אותי עוד לפני שאשלים את הסיבוב. "איך נפצעת ביד?" הוא מסמן על השריטות שעל מפרק ידי, כמעט שכחתי מהן בכלל "אחותו של ג׳ייס תפסה אותי" אני ממלמלת מסתירה את השריטות בידי השניה "אולי כדאי שתחבשי את זה שלא יזדהם" הוא אומר בקול אדיש ואני מושכת בכתפי, מה זה משנה מה ארצה? זה תמיד יגמר בהחלט של אחרים פה.