רדופה

פרק תשיעי

"אני לא יכולה יותר" סגרתי את הספר בטריקה רמה וניסיתי לקום מהכיסא. ברור שמיד נפלתי כי הרגליים שלי נרדמו מהישיבה הארוכה והן מחו נגד קימה פתאומית שכזאת. "אם תוכלי בבקשה להפסיק לפגוע בעצמך העבודה שלי תהיה קלה בהרבה" קולו המשועמם של כירון נשמע מעלי כשהוא עזר לי לקום.
"אבל גם משעממת בהרבה" אני לוקחת את ידו ונעמדת. בשניה שאני מתייצבת על רגלי אני מנתקת את האחיזה.
הוא מחייך אלי אבל אני לא מחזירה חיוך. "את עדיין כועסת?" הסטתי ממנו מבט "מה נראה לך?" מוקדם יותר הוא תפס אותי במסדרון אחרי שפרצתי את המנעול של החדר שלי וניסיתי להגיע לדלת הכניסה. "ציפית שפשוט אתן לך ללכת?" אני יודעת שאם אצליח לברוח ג׳ייס יראה בזה כישלון של כירון וכנראה יהרוג אותו, המחשבה על כירון מת מעציבה אותי אבל זה לא יגרום לי לוותר על התקווה לברוח מכאן.
"לא היית חייב לספר לג׳ייס" אני מסננת מעבירה את ידי הימנית על זרועי השמאלית. מתחת לשרוול הסוודר מתחבאות המכות הכחולות שלפיתת הברזל של ג׳ייס השאירה על עורי. העונש הג׳ייס החליט עליו היה לשמור עלי סגורה בתוך מערכת חדרים אחת עד שירגע לו.
אני התחרפנתי בתוך החדר הקטן הזה כשכול מי שאני יכולה לדבר איתו זה כירון ששומר כל הזמן על אותה הבעה מרוחקת.
חזרתי לשבת על הכורסה ופתחתי את הספר. כירון חזר למקומו שוקע בתוך הטלפון שלו בעצמו. בהיעדר בידור אחר נתתי לעצמי לבחון את מראהו של כירון, מפניו המפוסלים כפני מלאך עם תוים חזקים, עיניים בהירות ושיער חום מעט ארוך עד גופו השרירי שבגדיו הצמודים החמיאו והדגישו. "חסר לך משהו?" קולו של כירון מקפיץ אותי מהבהייה הממושכת "לא!" אני מסמיקה ומשפילה את מבטי לספר מגלה שהוא הפוך.
"לי נראה שכן" הרמתי שוב את מבטי מגלה שהוא נעמד שוב ממש קרוב אלי. "מה נראה לך שחסר לי?" אני שואלת בקול חלש. יש רגע של שקט בזמן שהוא מביט לתוך עיני "מישהו קרוב" גם קולו לא רם יותר מלחישה. אני מרגישה את חום גופו מהמרחק הקצר שהוא מחזיק את עצמו ממני. אני יכולה לבחון כל חלק וחלק מפניו שמונמכות לגובה פני כשאני יושבת מכורבלת בכורסה.
קול של מפתח מסתובב במנעול קורע אותו ממני. כירון מתרחק ממני ממש בשניה שעמרי נכנס פנימה "ג׳ייס קורא לך" אני מעבירה את מבטי מעמרי לכיקון ואז קמה לאט "אני לא כלב שהוא יכול פשוט לזמן" אני רוטנת למרות שאני אסירת תודה על הרגע שנקטע, המחשבות שלי מבולבלות לחלוטין אני לא יודעת מה לחשוב.
כירון מתקדם לעברי אבל עמרי עוצר אותו "אני אקח אותה לג׳ייס אתה צריך לצאת למה שאמרו לך בבוקר" כירון נושף אוויר בקול "מיד אדוני" כשהוא עוקף אותי כתפו מתחכחת בכתפי, לא במקרה. "עכשיו מיס" עמרי צוחק צחוק קצר "נלך?" אני מרימה גבה בזילזול "יש לי ברירה?" "ממש לא" הוא תופס את ידי וגורר אותי החוצה "אני יכולה ללכת לבד" אני נושפת בעצבים כשהוא גורר אותי.
הוא לא לוקח אותי לחדר שתמיד פגשתי בו את ג׳ייס אלא לחדר אחר שנמצא בקומה אחרת לחלוטין. "הגענו" עמרי דופק על הדלת ופותח אותה דוחף אותי פנימה "תהני" החיוך שלו מרמז שאני ממש לא הולכת להנות ממה שהולך לקרות "קפוץ לי" אני מסננת ומפנה אליו את גבי.
זה חדר שמעולם לא ראיתי אבל הוא לא פחות מפואר בצורה מוגזמת מהאחרים. ג׳ייס יושב מול שולחן ועובד עם ערימה של דפים. גם כשהדלת נסגרת הוא לא מפנה אלי את מבטו. אז אני מכחכחת בגרוני. "שמעתי אותך טיילור" קולו נשאר רגוע "אני מחכה שתתיישבי כבר" אני נושכת את השפה וניגשת לשבת בדיוק מולו כי אין לי ברירה אחרת. "מה רצית?" הוא מרים את מבטו אלי "מה שעשית הבוקר היה מסוכן עבורך" הוא מדגיש את סוף המשפט "זה מאוד מסוכן העולם בחוץ" אני קובעת את מבטי בתקרה. הדבר הכי מסוכן לי בעולם יושב מולי ומסביר לי כמה העולם החיצוני מסוכן לי. "אם את רוצה שמה שהלך היום לא יחזור על עצמו כדאי לך להיזהר להבא" אני מורידה את מבטי לעיניו "סיימת לשקר לעצמך אני יכולה ללכת?" הוא מוציא קופסת קטיפה מכיסו "כמעט. תענדי את זה מעכשיו" אני פותחת ברוגז את הקופסה "אבל... זו טבעת אירוסין!" הוא מגחך בקולו הקר "החתונה עוד חודש ואז אין לך דרך מילוט". הדמעות זולגות חופשי מעיני ואני לא טורחת למחות אותן בזמן שהוא משחיל את הטבעת על אצבעי וטורק עוד דלת לחופש שלי.