רדופה

פרק חמישי

לפני הפרק רק רציתי להגיד תודה שאתן קוראות. פחות אכפת לי אם אתן מצביעות או כותבות תגובה יותר חשוב לי שאתן קוראות. זה עושה ממש טוב על הלב לדעת שמישהו אי שם קורא את מה שאתה כותב. אז תודה רבה :)
*****
"תתעוררי" מישהו מטלטל את כתפי בעדינות רכה. "עוד שלוש דקות" אני ממלמלת ופוקחת עיניים. אני עדיין קשורה במושב האחורי של הרכב החונה. זה לא היה סיוט שממנו אוכל להתעורר אי פעם. "את בסדר?" כירון, הוא שהעיר אתי, שואל ברכות. "מעולה. לא יכל להיות יותר טוב" אני מסננת בציניות ומושכת באפי נשבעת לעצמי להתחיל להתעלם ממנו. עמרי מופיע לפתע בשדה הראיה שלי "כמה זמן לוקח לך להביא אותה? אמרתי לך כבר שהבוס מחכה לה" הוא תוםס בבגסות בכתפי ומושך אותי מהרכב החוצה על רגליים לא יציבות משינה.
כירון נעמד מאחורינו בזמן שעמרי מוביל אותי לתוך בניין מפואר שניראה יותר כמו מבצר מוגן בחומה ושומרים. "תראי איזה יופי פה. העסקים מוצלחים יותר משבאמריקה ויש לנו ממש צבא קטן" עמרי משוויץ "יש גינה סגורה שאליה אולי תוכלי אפילו לצאת" אני מזעיפה פנים מולו, אני שונאת אותו.
הדלתות נפתחות לנו בידי שני שומרים ונסגרות מיד אחרי. בפנים קריר הרבה יותר משבחוץ וצמרמורת חולפת בגופי מהפרשי הטמפרטורות. "בואי טיי טיי" עמרי מוביל אותי דרך המסדרונות אל אולם גדול מפואר עם רצפת שיש ירוקה ועמודים לבנים תומכים בתקרה. זה נראה כמו אולם נשפים של ארמון. במרכז האולם בגבו אלינו ניצב אדם שגורם ללבי להחסיר פעימה, ג׳ייס, הוא לבוש בחליפה שחורה שמבליטה את שריריו בצורה הטובה ביותר שאפשר. "אדוני" עמרי מכחכח בגרונו, ואז הוא מסתובב והפנים שכיכבו בסיוטים הכי גדולים שלי ניצבות מולי שוב. "טיילור!" הוא עוטף בחיבוק רכושני את גופי הקפפוא מפחד "איך יכולת לחשוב על לברוח ממני?" בבת אחת הוא מאדים מזעם. וסטירה מצלצלת נוחתת על לחי הימנית ומפילה אותי לרצפה. אף אחד אחר לא זז אפילו מילימטר ממקומו. "כירון!" ג׳ייס מסנן מבטו נעוץ בעיני "קח אותה לחדר שלה ותוודא שהיא נשארת שם".
כירון מציע לי את ידו אבל אני מתעלמת ממנה וקמה לבד "אני שונאת אותך" אני רועדת בעיקר מכעס אבל גם קצת מפחד "אני שונאת אותך שונאת אותך. אני אברח שוב! אתה לא תוכל להחזיק בי כאן בניגוד לרצוני" אני צועקת את ההבטחה שלי "בואי" כירון תופס בזרועי ומושך אותי החוצה. "עוד נראה בייב עוד נראה" קולו השקט של ג׳ייס מתגנב לאוזני שניה לפני שהדלת נסגרת מאחורינו.
"רעיון טיפשי ביותר אם יותר לי לציין" כירון מוציא צרור מפתחות ופותח דלת של חדר בקומה השניה "כנסי בבקשה זה החדר שלך" הוא אולי מדבר בצורה נעימה אבל ידו עדיין לוחצת בחוזקה על זרועי, דוחף אותי פנימה.
החדר הוא כמובן גדול ומפואר בצבעי פסטל עדינים ומיטת אמפריון גדולה במרכז החדר תופסת את רוב העין, ארון עץ גדול בצד ואני בטוחה שכשאפתח אותו אמצא הרבה בגדים לנשים בדיוק מה שג׳ייס אוהב שאני לובשת. הנחמה הכי גדולה שלי בחדר היה חלון גדול, נעול מן הסתם, שהשקיף על מעט שמים חצר קטנה ומעל להכל חומת הבטון שחוסמת את האופק. "יש גם חדר אמבטיה צמוד עם כל מה שתצטרכי" כירון אומר מאחורי "זה כלוב" אני ממלמלת בשקט מניחה לדמעה אחת להשתחרר ואחריה בורחות עוד ללא רשות "הוא אולי מזהב אבל זה כלוב" הדלת נסגרת מאחורי ואני שומעת את המנעול מסתובב ואת ניצוץ החופש האחרון בורח. אני שוב באותו מקום כמו לפני שנה, כאילו שום דבר לא השתנה. מחשבה אחת חוצה את ראשי ממלאת אותי בפחד. הרקולס הקטן נשאר לבד לגמרי! מי יודע מה יקרה לו, מלבד שכל מה שיקרה לו עדיף על מה שיקרה לי.