פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק שלישי - תשומת לב

בפעם הראשונה לא חטפתי בחילה בזמן נסיעה, זה הרגיש די טוב וכנראה הייתי מתעסקת במחשבה הזאת, אבל עדיין הייתי בשוק ממה שקרה. לא הבנתי דבר, בלשון המועטה. אני עוד יכולה לראות את ההבזקים בעיניי, ליבי פועם במהירות ואני מתחילה לצחוק.

"למה את צוחקת?" איידן שואל. עיניו מרוכזות בכביש אך היה ברור שאוזניו קשובות לי.

"תנחש," אני מבקשת וצוחקת חזק יותר. כי זה מצחיק, או שזה לא, אבל למי אכפת? בפעם הראשונה זה שנים, אני מרגישה משהו שונה. כי לא צחקתי משיגעון, ואני לא יודעת ממה זה קרה שפתאום אני קצת פחות חולה מלפני שעה.

"איתך אי אפשר לנחש דבר! אבל אני שמח שאת צוחקת, תמשיכי, זה מרגיע אותי." אני לא מתרגשת ממילותיו, כי אני יודעת שאין להן שום כוונה נסתרת.

כשחייכתי, לוגן תמיד היה מחייך. וכשאני מחייכת, איידן נרגע, כי הוא יודע שעכשיו לוגן מחייך.

"אתה יכול לספר לי מה קרה הרגע?" אני שואלת לאחר שנרגעתי. המציאות מתחילה להתבהר לי מחדש, לרגע רציתי להילחם בה ולחזור לצחוק, אבל ידעתי שזה חסר סיכוי אז נכנעתי לפני שהם יהרגו אותי. כן, המציאות לא יפה במיוחד, אבל איזו ברירה יש לי כשהיא הדבר היחידי שאני מכירה?

איידן נאנח לפני שהוא מתחיל לדבר, "הסרטון שלך משתוללת בפארק, עלה לרשת. אל תדאגי, אני אדאג לזה, אני אתבע את מי שהעלה את זה! הם יעזבו אותך!" הוא נשמע נואש, מעט כועס אך בעיקר מודאג.

"לא אכפת לי."

"אני יודע שלך לא אכפת, אבל לי כן אכפת." הוא חונה את המכונית בחניה הפרטית שלו. לאיידן יש בית גדול, הוא עובד קשה מאוד בשביל הכסף. אני לא אשקר ואגיד שאיידן הוא בן-אדם רע, אני רק משוגעת, אבל אני יכולה לראות שהוא בהחלט ההפך מזה.

"למה אכפת לך?" אני שואלת כשאני מוציאה את החגורה. אני לא סקרנית כל כך, פשוט רוצה לדעת מה הסיבה שלו והייתה לי הרגשה שהפעם זה לא קשור לאחי.

"אני מפחד שייקחו אותך-" הוא עוצר את עצמו מלהמשיך ומעט סומק עולה לו על לחיו. אני מגלגלת עיניים.

"למה שייקחו אותי? אני יודעת שאחותי לא רוצה אותי או לדאוג לי, אבל היא לעולם לא תתן לי ללכת למקום של משוגעים אחרי הפעם הקודמת." אני נזכרת מה קרה בפעם הקודמת, כשהכל רק התחיל, לפני שלוש שנים פחות או יותר. אמי זרקה אותי לשם. חוויה לא נחמדה במיוחד, בהחלט היו לי טובות יותר.

"כן, אני רק מקווה שהיא לא תשנה את דעתה," הוא ממלמל.

אני יוצאת מהמכונית. לפעמים - כלומר תמיד - איידן מוזר יותר ממני - אני לא מוזרה - הוא יכול להיות כל כך מוזר, עד שכבר לא אזהה אותו. אני מגיעה לדלת ומחכה לאיידן שרק עכשיו נזכר לצאת מהמכונית, הוא טורק את הדלת, כנראה בטעות כי הוא בעצמו נבהל, ולוחץ על איזה כפתור במפתח. פעם רציתי ללמוד נהיגה, אבל אני מניחה שהסיבות שלא עשיתי זאת די מובנות, לא?