היום ה-23 בפברואר.
אני רואה את אחותי מתקרבת אליי כשהיא לובשת בגדים שחורים כמקובל, אני לא צועדת אליה, אני מרגישה שאין ביכולתי את היכולת לפעולה הפשוטה הזאת, ללכת. אני מסתפקת בלהביט בה עושה את דרכה אליי, עיניה אדומות ופניה מושפלות לרצפה, אבל אני יכולה לראות כמה קשה לה והיא נלחמת בלהרים את ראשה בשביל להביט בי.
היום זהו יום קשה בשביל שתינו, וההשפעה תכה בי חזק יותר כשאעמוד מול קברו ואסכים לעצמי לקבל את האמת כפי שהיא, כמו בכל שנה. החצי השני שלי איננו, נעלם, התפוגג וכך נותרתי כחצי.
"אנחנו צריכות ללכת," קרוליין לוחשת לי כשהיא עומדת מולי ולוקחת את ידי, רק אז אני יוצאת לשמש האמיתית שלעולם לא הערכתי לפני כן. "איך את מרגישה?" היא שואלת. אני רוצה להגיד לה את האמת, שאני מרגישה אותו הדבר ואפילו יותר נורא, אך אני יודעת שההצגה חייבת להימשך ואם אפשר אז עד סוף חיי.
"יותר טוב," אני נותנת לשקר להחליק מלשוני.
זו הייתה הפעם הראשונה ששיקרתי כל כך חזק, לא בחיוכים אלא בדיבור. שיקרתי לה ואני לא חושבת שאני מצטערת על כך. עכשיו אני אתן לה לחיות באשליה שהכל בסדר, את ההתקפים שלי אחטוף רחוק ממנה ואת הבכי שלי אבכה רק בלילות מתחת לשמיכה והכל יהיה מושלם - כפי שאמור להיות. להתאפק יום שלם בשביל להשתגע יהיה משהו שאתרגל אליו עם הזמן כמו שמתרגלים לכל דבר.
"ידעתי שזה יעשה לך טוב." היא מחייכת חיוך קטן אשר מעול בכאב מוכר. אני מסתכלת עליה, רואה אותה באור שונה, את אחותי שקשה לה להתמודד עם זה שאחיה הקטן מת. גם לי היה קשה, לי קשה, קשה לי בכל יום.
אנחנו הולכות אל המכונית ואני מתיישבת במושב ליד הנהג בעוד היא יושבת במושב הנהג ומתניעה את הרכב. השתיקה שוררת בינינו, מחברת אותנו כאילו אנחנו חברות ותיקות.
---
"לוגן! מה אתה עושה?" אני צוחקת בקול כשהוא מדגדג אותי. "תפסיק!" אני מבקשת ממנו. אני מתקפלת ושומעת בצחוק שלו מאחורי, אני מחייכת כי זה הופך אותי למאושרת.
"לא רוצה, למה מה תעשי לי? תגידי לאימא? אמא הלכה לקניות עם קרוליין!" הוא מזכיר וממשיך לדגדג אותי. גופי כמעט נופל מהמיטה כשאני מרגישה איך אני צוחקת, כבר חסרת נשימה.
"אני אגיד לאיידן!" משתמשת בשמו של חברו הטוב בשביל להבהיל אותו אך זה לא עוצר אותו.
"איידן בצד שלי," הוא קובע, בטוח בעצמו עד שאיננו נפגשות ומקיימות מלחמת מבטים.
"הוא בצד שלי."
בשנייה אחת הוא עוזב אותי וקופץ מהמיטה כשאני ישר מאחוריו, ממהרת לצאת מהחדר ולהדביק את הפער עם לוגן שממהר להגיע אל איידן שיושב על הספה ולבקש ממנו לבחור בו. אני מגיעה לבסוף, מוצאת את השומנים שלי כסיבה שבגללה לקח לי זמן.
YOU ARE READING
פלוריאן, אני אוהב אותך
Storie d'amore❞אני לא מתאימה לעולם הזה, איידן, אז תניח לי ליפול, אני צריכה ליפול. אני רוצה ליפול. תרפא אותי בכך שתשחרר. המים עוטפים אותי כבר שבע שנים, תן לי להגיע לקרקעית, אני רק רוצה מנוחה. תשחרר. למה אתה ממשיך לסרב?❝ אני פלוריאן, בת עשרים ושתיים שראתה את אחיה ה...
