פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק שלושה עשר - רגעים

איידן

אני נמצא בדרכי אל ביתה של קרוליין, אשר את הדרך אליו אני זוכר בעל-פה מאחר ונפגשנו מספר פעמים לשיחות, בעיקר על מצבה של פלוריאן. זה עניין אותה, אני לא אשקר. אבל אני יודע שהיא לא רוצה שום קשר אתה מאחר ויש סביבה את "הקללה" הזאת. אבל קרוליין... היא לא אוהבת את פלוריאן כמו שאני אוהב אותה, היא לא תנסה לעשות את מה שבאמת לטובתה של פלוריאן, אלא את מה שלדעתה נכון לעשות. לכן, כשהיא אמרה לי שתורה לפעול, לא לקח לי הרבה זמן בשביל להבין מה הצעד שלה.

אני רק מקווה שלא אאחר את המועד. אני רוצה להיפרד מפלוריאן כמו שצריך, בגלל שאיני יודע מה יקרה לאחר מכן, אבל אני כן יודע שדברים לא יהיו אותו הדבר.

אז אני ממשיך לנסוע, כשהרדיו דלוק ומחלק עם מאזיניו חדשות שהתרחשו לאחרונה, משתיק ממני את המחשבות האיומות שמא יקרה וסיוטיי יתרחשו, שפלוריאן תחמוק מבין ידיי, רק המחשבה על כך גורמת לי לאבד את זה. אני מתקרב אל ביתה של האחות הגדולה והדואגת, נושם עמוקות ומבין שבעוד חמש דקות אני אדע אם הספקתי.

בדרכי לשם אני לא יכול שלא לעלות במוחי את המחשבה שהיא לא תרצה לדבר אתי, מפוחד אהיה ואני מפוחד כרגע כשאני נוסע והדקות מתקצרות. הציפייה הורגת אותי.

האם זאת תהיה הפעם האחרונה שאראה את שיערה הארוך ואת עיניה הירוקות? האם זאת תהיה הפעם האחרונה שאראה את אותו המבט שבעיניה? המיוסר, האחד שאומר הרבה כשהוא לא אומר כלום, התמים, המבט שמגשש באפלה אחר המראה שתראה לו אחרת?

האם בפעם הבאה שאראה עיניה, את המבט שבהן, אני אראה משהו אחר?
האם אראה שלווה, יציבות, מבט שיודע בדיוק איפה הוא, מול מה הוא עמוד ולא זקוק כבר לגישוש שהתרגל אליו? או שמבטה יהיה גרוע אף יותר? לא רק מיוסר, אלא הרוס, אבוד יותר משהיה בעבר; אחד שטובע ביגון העמוק ביותר שנראה; מבט שלא אומר כלום, אף לא כן ולא; מבט שצועק וכבר לא מחפש - האם אפגוש במבט מת?

ובכל זאת, למרות שקיוויתי שדברים ישתנו והיא תהפוך לגרסה השמחה שלה, לגרסה היציבה שהיא אהבה להיות, אותה הגרסה ששמחה לראות אותי בכל פעם ולא רק בשביל להתחמק מהמקום בו היא נמצאת, ידעתי שדבר מזה כלל לא אפשרי.

והדקות עברו כמאית שנייה כשאני חונה מול ביתה של קרוליין, מרגיש את הלחץ מתפרץ מהחזה, נואש לראות אותה, נואש לתת לה לחשוב על כך שוב ולהחליט אחרת, למרות שידעתי שהיא לא. ובכל זאת, לנסות היה משהו שלא אהבתי הרבה במהלך חיי, ודי שנאתי האמת, אך כשזה מגיע אליה, אני מרגיש שאני חייב לנסות, חייב כי נפלתי חזק למרגלות רגליה. לא עמדתי לוותר עליה וידעתי שהיא אמורה לדעת את זה, אז כשאני יוצא מהמכונית וצועד אל דלת ביתה אני כבר יודע את הצעד שלי.