פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק שמיני - מטורפת

הוא מניח את ידיו על לחיי ומנגב את הדמעות שלא שמתי לב שהחלו לרדת, הדם זולג על רצפת השירותים אבל זה כלל לא מעניין אותי.
הוא מפסיק לנגב את הדמעות ולוקח נייר, שאותו הוא ממהר להניח על החתך היחידי שהצלחתי לעשות. אני מביטה בו עושה את כל זה, אני מבחינה בדאגה, אני מבחינה בכאב שבעיניו.

אני מבחינה באיידן.

לפתע הכל מתפוצץ, ואני מבינה את מה שכל הזמן הזה התכחשתי אליו. יש לי את איידן.

המחשבה הזאת מורידה את הדמעות מחדש והן זולגות במסלול המוכר. אני מרימה את זרועי שאותה לא חתכתי, ומצמידה את ידי אל פי. יש לי את איידן. הוא פה, הוא על ברכו ומטפל בזרוע שאותה פצעתי. אני מביטה בו, ואני מרגישה כאילו העולם מתבהר מעט.

"תודה," אני ממלמלת, זה כל מה שאני מצליחה להוציא מפי בין הדמעות.

תודה זה כל מה שאני אומרת, ואני ממהרת להחביא בחזרה את הגילוי הזה. הוא לא יישאר פה הרבה זמן, בקרוב הוא ילך. אסור לי להתרגל ואז להתאכזב. אף בחור לא יישאר עם בחורה משוגעת שיכולה להרוס להם את החיים בשנייה.

אף בחור לא משוגע דיו לכך.

"על מה?" הוא מרים את מבטו, שואל, תוהה. עיניו נפערות, כאילו הוא לא ציפה לזה.

אני מסרבת לענות לו ובמקום משפילה את מבטי אל הזרוע המדממת שלי שכרגע עטופה בשכבות של נייר.

---

שבועיים עברו. הכותרות עליי כבר ירדו, גם להם נמאס כבר ממשוגעת. עכשיו אני יכולה ללכת חופשי ברחובות, אבל עדיין אנשים מזהים אותי, לא ממש אכפת לי, הם תמיד מבקשים ממני חתימה.

אני מסתובבת בפארק אחרי שיצאתי מהמכונית למרות שאיידן הורה עליי להישאר בפנים ולא לזוז. אני מסתובבת ומסתובבת ומשתעממת. אין אף זוג, אין אף אדם למעשה, זו רק אני, רק אני והציפורים המעצבנות שחגות סביבי. אני מפסיקה ללכת, עוצרת ונשענת על העץ הקרוב.

פיהוק נפלט מבעד לשפתיי ואני מרגישה את העייפות משתלטת עליי. בזמנים אחרים, כנראה הייתי נרדמת על העץ אבל זה לא היה זמן אחר, מאחר ואת קולו של איידן שמעתי.

"למה את לא יכולה להבין?!" הוא צועק, ממקומי אני לא ממש מבינה את דבריו אלא רק מנחשת, אבל את הכאב והייאוש שבקולו אני שומעת בברור; הוא מרטיט את האדמה, את האוויר ואת גופי שרועד כרגע, בספק אם מהקור.

"לא! את פשוט לא רוצה להבין, נכון? אני אוהב אותה! לא אכפת לי שאת לא מחבבת אותה, לא אכפת לי מה דעתך! אני פאקינג-" ואז הקול האחר קוטע אותו, "לא אתה לא! אל תדבר שטויות, היא מסוכנת!" קול של אישה, קולה של אוליביה, כמובן שזאת אוליביה.