פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק עשירי - נחמה

המטרה שלי היא לעזור לאיידן, יש לו משהי שהוא אוהב. אתה מבין אותי, יומן? בקרוב נצטרך להתרחק מאיידן, מקווה שלא נקשרת אליו יותר מדי. הוא באמת בנאדם נחמד.
אנחנו נעשה את זה בשבילו, בשבילנו ובשביל הבחורה ברת המזל.
האמת אני מתלבטת, בין לברוח או לנסות ולתקן את עצמי הפגועה והשבורה; זה יכול לקחת זמן רב מדי, הבחורה יכולה לברוח. אולי באמת אין לי זמן לזה. אבל אני יודעת שאיידן ירגיש טוב עם עצמו ויוכל להתמסר לאהבה שלו בשלווה.
אני לא טיפשה, אני חלק כבד באיידן, אני חברת ילדות שלו ואחותו התאומה של החבר הכי טוב והמת שלו. זמני הגיע ללכת, אבל אעשה את זה בדרך בה הוא לא יצטרך להתאבל פעמיים.
בכל מקרה, אם לברוח או לתקן - אחליט רק בערב.
ובכל זאת, אנחנו נצא לדרכינו, דרך מוכרת כי גם בה דבר לא ישתנה.

---

"איידן?" אני קוראת לו. הוא לא עונה, הוא עסוק בבהייה בקיר, ידיו בשעירות ראשו והוא נראה חושב על משהו שכנראה לעולם לא אבין.

"פלוריאן יש לי שאלה," הוא קופץ משום מקום, מה שגורם לי מעט לפחד. "אם יכולת לבחור את המקום בו היית נשארת, איפה היית מעדיפה, אצלי או אצל קרוליין?" הוא מהסס כשהוא שואל את השאלה, הפחד מזדחל לתוך קולו. אין לי מושג מאיפה הוא הביא את השאלה, אבל אני חושבת שגם לו התשובה כבר ברורה.

"קרוליין..." אני מביטה בו כשאני עונה והוא משפיל את ראשו. ברור שאצל קרוליין, היא המשפחה שלי, היא הדבר היחידי שנותר לי להתגעגע אליו ולהביט בו כשהוא עוד נושם. לא, אני לא מזלזלת באיידן ובניסיון שלו, אבל אני יודעת שאם המצב היה אחרת הוא לא היה מביט בי. התשובה היא קרוליין, כי אליה אני מתגעגעת הכי הרבה וכי בתוך תוכי נמאס לי כבר לשחק את עצמי מכחישה את מה שנותר לי אל אחותי הגדולה. "אבל היא שונאת אותי, היא לא רוצה אותי בחייה... אז מאיפה אתה מביא את השאלה הזאת?" אני מתחילה להיות מדוכאת מעט מהיזכור שלה, על כך שהיא באמת ובתמים לא רוצה בי.

"לא סתם, מחשבה שעברה במוחי." הוא מחייך חיוך גדול ומוכר, חיוך שמעט מרגיע את הדיכאון ונותן לו להמשיך לנוע בגלים לא מסוכנים.

"אה טוב." אני מביטה בו, מרגישה עקצוץ קל בלבי, אבל מחליטה לא לייחס לכך הרבה חשיבות. עיניי חולפות על פני לוח השנה שעל השולחן ולא מתעסקות בו מלא.

בלי לחשוב, בהחלטה של רגע בלי מניע, מדחף פנימי שאיני מוכר לי, אני לוקחת דף חלק מהערמה שנמצאת לידי, ובעזרת העט בו אני משחקת, אני מתחילה לצייר את המפלצת שהרסה את חיי. אני מציירת אותה בדיוק רב כל כך ולא מופתעת שגם אחרי שהיא מצאה את מותה, אני עדיין זוכרת איך היא נראית. כל קמט במקומו, כל קמצוץ של רוע שעיטר את פניה, כל שיערה שלא הייתה במקום - אני מציירת. בעבר היא הייתה בסיוטים שלי, היום אני לא מרבה לחשוב עליה. דבר אחד יכול להיאמר לזכותו של איידן, לקח לו זמן, אבל את המפלצת בעלת השיער השטני הוא הצליח להשכיח ממני. את הכאב שלי כלפיה, הוא העלים והצליח להביא אותי למצב נפשי טוב יותר ממה שהייתי.