פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק תשעה עשר - ילדה שלי

בהתחלה כשאני מתעוררת, אני לא מבינה מה אני עושה בחדר הזה, אותו נטשתי לטובת חדר בבית של קרוליין; ואז אני נזכרת.

התפוצצתי, ניסיתי להתאבד, צעד אחד ובום אני נמשכתי לאחור. פניו של איידן, אותן אני זוכרת היטב, הסוערות מרגשות מביטות בי, כשניסיתי לקפוץ שוב. הוא לא ויתר.

"פלוריאן, אני אוהב אותך", אני נזכרת ועיניי נפקחות בהלם, ליבי מקיים מירוץ משל עצמו כשהתרחישים האחרונים מדלגים אל תוך זיכרוני אחד אחרי השני, כאילו רק חיכו לרגע הזה שבו הם יוכלו לצוץ ולהגיד "היי, היינו פה".

אני משילה מעליי את השמיכה, ונותנת לכפות רגליי לצנוח על הרצפה הקרה כשאני קופצת מחוץ למיטה. בלי שאני מתכוונת, ברגע של שנייה, מהבעת פנים של בלבול ותהייה, אני מחייכת. מרגישה כמו נערה מתבגרת שהקראש שלה הזמין אותה לדייט. אני רוצה לצאת מהחדר ולקפוץ אל תוך זרועותיו, שיבטיח לי שכל זה לא היה חלום.

אני באה לצאת מהחדר כשמראה אחרון עולה. שפתיו על שלי, בהרגשה שונה מהנשיקה שחלקנו בבית של קרוליין. אני מתכופפת אל הרצפה ומחזיקה את פניי בידיי. אני לא מאמינה שהתנשקנו שוב. אני רוצה לצעוק את זה לעולם, שכולם ישמעו שיש מישהו שמוכן לנשק אותי בפעם השנייה. הפעם הראשונה לא הייתה טעות, הוא ידע מה הוא עושה והוא עשה זאת שוב.

מפולת של רגשות תוקפת אותי, כשאני נזכרת בכל הרגשות שאיידן העביר בי בתקופה האחרונה, ואז זה גולש אחורה יותר, אל הזמנים בהם אימא עוד הייתה חייה, אל התשוקה שהייתה לי אליו שרק שיגעה אותי יותר; אל תקופה ישנה יותר, שבה קרוליין עוד לא ברחה, איך שאהבתי להסתכל עליו ולדמיין את עצמי איתו, מדברים אל תוך הלילה; אל הזמן בו עוד לוגן היה חיי, מאוהב הוא בעצמו כמו שאני הייתי מאוהבת באיידן, עם אהבה שרק התפתחה עם השנים, עוד שנה ועוד שנה עד שנערמו להן, עד שהפכתי להיות בת עשרים והתשוקה נעלמה. אחרי שאימא מתה, מפילה את מותה על רגשותיי לאיידן.

אני קמה, אני הולכת להתייצב מולו, אני הולכת לסדר את כול השנים הנוראיות האלו בהן הדחקתי את רגשותיי, מגיע לאיידן לדעת בדיוק כמו שהוא סיפר לי את רגשותיו. אני דוחקת בעצמי לנוע לעבר הדלת, גם אם זה בצעדים קטנים שייקחו לי כמה שניות יותר מההליכה הרגילה שלי.

אני עומדת מול הדלת, נושמת עמוק ומושיטה את ידי אל הידית כשלפתע אני שומעת את קולה של אוליביה, משאירה אותי מרותקת אל הרצפה, עומדת.

"...פלוריאן היא אותה הפלוריאן שתמיד הייתה, מתחת להכל, אני מניחה. היא תמיד תגן עלייך כשתראה שאתה מותקף, כמו באותו הערב..." היא אומרת ונשמע שהיא הרוסה. לא לוקח לי מלא זמן להבין על איזה ערב היא מדברת, אותו הערב בפארק, בו שמעתי את אוליביה ואיידן מדברים, על בחורה שכנראה תמיד הייתה אני, עכשיו זה הגיוני יותר. כמה שניות אחר כך היא ממשיכה לדבר, "דבר שני, אני מבטיחה לא להתערב יותר במערכת היחסים שלכם." ליבי נצבט. אוליביה נתנה למערכת יחסים שלנו את ה"אישור".

אני רוצה להיכנס ולהגיד לה שהכל בסדר. אני שולחת את ידי ומחזיקה בידית הקרה, אבל אני לא מצליחה לסובב אותה, אני קופאת במקומי, אני רועדת. אני לא יודעת למה אני רועדת, מלבד זה שהאישה ששימשה לי כאימא שנייה בחיים, נתנה לי מין הרגשה כזאת של תקווה, בין אם היא אמיתית או לא.

"היא בחורה מדהימה. אני גידלתי אותה כילדתי רוב השנים, ועכשיו אני מתביישת שככה התנהגתי אליה."
כשאמי הייתה הולכת לבתי חולים וכשקרוליין הייתה עם החבר שלה, לי לא היה מקום אחר לפנות אליו מלבד המשפחה של איידן. אוליביה תמיד קיבלה אותי עם זרועות פתוחות בזמנים האלו, באמת כמו בת ואני שמחתי שיש לי אימא שכזאת. באותו הזמן היו לי מלא סיוטים והתקפים, בעיקר על לוגן מחייך ואז המכונית מתנגשת פה והכל נעלם, היו לי התקפים על דברים קטנים. אוליביה תמיד הייתה באה, מחבקת אותי בלילות ואומרת לי שהכל יהיה בסדר.

אני לא בוכה, אני מסובבת את הידית ויוצאת אל הסלון בצעדים מהירים, רוצה לראות אותה ולחבק אותה, ולהודות לה כי כנראה לא הודיתי לה מספיק בחיי. אני בספק עם כל התודות שיש בעולם אי-פעם יספיקו בשבילה, בשביל להרגיש כאילו אני מודה לה מכל ליבי.

היא שם, מחבקת את איידן ובוכה, וריי על ידה, פשוט מסתכל ומנגב דמעה שזלגה. אני לא מייחסת לכל זה חשיבות, אלא רק מתקרבת אל אוליביה ואומרת, עם האומץ שאני מוצאת, "תודה." היא מרימה את מבטה אליי, בעיניים אדומות ולחיים יבשות מבכי.

"פלוריאן, יקירתי... אני כל כך מצטערת," היא אומרת ומתנתקת מהחיבוק של איידן, היא קמה והולכת אליי. אני מחייכת אליה בנעימות כשאני פותחת את ידיי בשביל לחבק אותה והיא נכנסת ברצון.

"זה בסדר, אוליביה, אם כבר זו אני שצריכה לבכות בזמן שאני מודה לך. את היית האימא השנייה שלי, הכי טובה שאי-פעם הייתה לי. את היית שם כשאמי האמיתית לא הייתה. אני מודה לך כל כך אוליביה." אני קוברת את ראשי בשקע צווארה בזמן שהיא בוכה עליי, ואני נותנת לה, כי היו יותר דמעות מהצד שלי שאני בכיתי עליה במהלך כל חיי.

"אני מרגישה נורא ואיום על שנהגתי בך כפי שנהגתי, הייתי צריכה לדעת טוב יותר," היא אומרת, מתרחקת ממני ומנתקת את החיבוק. היא מביטה בי בעיניה ומחזיקה בלחיי, היא מביטה בי במבט שבור ואומרת, "עכשיו, שאני כבר לא מתנהגת בחוסר הגיוניות, אני יכולה לראות... גדלת להיות נערה יפה."
החיוך שלי גדל.

איידן מביט בי, כשהוא יושב על הספה וקורץ לי. אני רואה שגם הוא מתרגש. עיני ננעלות על שלו ואני כבר לא יכולה לחכות לרגע בו נהיה שנינו לבד ונוכל לדבר, להבהיר דברים ולהסתכל אל תוך עיניו במשך כל היום בזמן שהוא מסתכל אל תוך שלי. אני רוצה לדעת שזה אפשרי, ההרגשה מספיקה אבל אני למדתי לא לסמוך על רגשות.

אני רוצה לדעת שזה אמיתי, שמישהו באמת יכול להסתכל על עיניי הירוקות ולהתכוון לזה.

"אני אוהבת אותך, אוליביה," אני אומרת לה אחרי שאני מחזירה את מבטי אליה.

"גם אני אוהבת אותך, ילדה שלי," היא אומרת ואפשר לשמוע שזה כואב לה להגיד "ילדה שלי" כשהיא מרגישה כאילו היא לא נהגה כפי שאימא אמורה לנהוג.