פלוריאן, אני אוהב אותך

אפילוג

"לוגן חיי בליבך, פלוריאן." קולו מהדהד בתוך ראשי. "הוא לא חיי כאן, ואת לא תמצאי אותו בין הכבישים או האנשים. לוגן מת והוא חיי בליבך ואת צריכה לשחרר." איידן ממשיך לשלוט במוחי.

אני מביטה בו בהלם, לא מאמינה שהוא באמת אומר את זה.

"אתה מדבר שטויות. אתה לא מבין שמה שקרה אז היה רק סיוט שכולם האמינו שהוא אמיתי? ברור שהוא חיי, הוא מסתתר. אוקיי? תפסיק לדבר שטויות!"

"הוא מת! לוגן מת! הוא לא חיי, אוקיי? בכל שנה את מגיעה פעם אחת לקבר שלו, את מקבלת את האמת ושוב אותו הסיפור," בהתחלה הוא צועק אך אז הוא מדבר ברכות כאילו הוא מדבר אל תינוק קטן. "הוא מת, פלוריאן."

אני בוכה, כי הפעם האמת נכנסת מאוזן אחת ולא יוצאת מהשנייה.

איידן קם ומכניס אותי אל תוך גופו, סופג את דמעותיי.

"ראיתי אותו נהרג. הצלחתי להמשיך לחיות רק בגלל שהאמנתי שהכל היה סיוט ובעצם הוא מתחבא, חייתי בשביל להמשיך לחפש אותו למרות כל ניסיונות ההתאבדות שלי שנכשלו בגלל שלא יכולתי לקחת הכל רחוק מדי. חוץ מפעם אחת, ואז אתה היית שם, משכת אותי." אני ממשיכה לבכות ומרימה את עיניי אל תוך עיניו. "איך אתה רוצה שאמשיך לחיות עכשיו? כשאני יודעת שמה שראיתי לא היה סיוט."

"את תחיי, אהובה, אני יודע שאת תחיי."