פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק שנים עשר - תמונה משפחתית

אם בוקר זה היה כמו עוד בוקר אחר כנראה שכרגע הייתי עוד ישנה על הרצפה או על המיטה, אולי אפילו על הספה, זה בהחלט תלוי. אבל זה לא היה בוקר אחר, זה היה בוקר בו אני אפגוש את אחותי ועוד היא זאת שיזמה את הפגישה.
במוחי, כבר מהרגע בו קיבלתי את ההודעה, החלו לעלות תרחישים, תקוות החלו להופיע עוד לפני שהספקתי לשים לב ולכבות אותן, והרגשתי חייה שוב. אז ככה מרגישים כשאת עומדת לפגוש את אחותך? כנראה שהתשובה היא כן, וכן גדול.

השעה שמונה כשאני מדלגת מהמיטה אל עבר השירותים לצחצח שיניים, ומשם אל הארון, בוחרת שמלה שחורה, רגילה לגמרי שאיידן קנה לי באחד מין הפעמים שבהם התלוותי אתו לקניות. הוא עושה הכל בשביל אחי, אני יודעת את זה הרי אין סיבה אחרת, אולי מלבד זה שהוא נחמד מדי.

אני מסיימת להתלבש ונועלת את הכפכפים שלי, ובשקט בשביל לא להעיר את איידן אני יוצאת מהבית. השעה רק שמונה וחצי אבל אני כל כך נרגשת שאני עומדת לחכות מחוץ לביתה במשך שעה וחצי!

שעה עברה די מהר, בה החלטתי ללכת ברגל אל ביתה ולא במכונית מאחר ואינני רוצה להגיע עם קיא על בגדיי וריח זוועה. אני רוצה שאחותי תבין שאני שווה משהו.
ובכל זאת, כשהגעתי, אני די בטוחה שהרחתי זוועה מהזיעה שהופיעה כדרך הטבע. בדרך התבלבלתי באיך מגיעים למקום מאחר ואיני יודעת את הדרך. אין מה לעשות אני לא מבלה בביתה בכל יום, למעשה ראיתי אותו רק פעם אחת. ובכל זאת, הצלחתי להגיע בעיקר בעזרת המפה באינטרנט, ובעזרת הכתובת שהיא נתנה לי.

"פלוריאן! הגעת מוקדם, תכנסי!" קולה של אחותי מגיע אל תוך אוזניי ומעיר אותי מהחלום שנכנסתי אליו. אני מרימה את מבטי ומבחינה באחותי קוראת לי מפתח הדלת, במבט ראשון היא נראית די רגיל, אבל אחרי שהבטתי בה בפעם השנייה יכולתי לראות שהיא לחוצה לקראת משהו, כנראה לקראת הפגישה עמי.

לא הייתי טיפשה מספיק בשביל לחשוב שאחותי נרגשת לראות אותי. ובכל זאת חייכתי אליה חיוך מעושה.

בשבילה אני אכריח את עצמי לחייך, אכריח את עצמי לא להשתגע. אכריח את עצמי להיות כמה נורמלית שאני רק יכולה.

אני מתקדמת בצעדים מהירים ועומדת מול הבית שפתוח לרווחה לנגד עיניי. אני בולעת את רוקי, כי לפתע הרגשה לא כל כך טובה עוטפת אותי, הרגשה שאומרת לי להיזהר, מזהירה אותי שכדאי לי לברוח. אך אני יודעת שההרגשה הזאת היא כלום מלבד אשליה שמונעת ממני לספק לי את האושר שלי, האושר שאני בעצמי כבר לא בטוחה אם מגיע לי או לא.

רגליי מובילות אותי אל תוך הבית, כבר לא מסתפקות מלעמוד בחוץ, ובדיוק בשנייה בה אני נכנסת אל תוך חלל הבית הטלפון שלי מצלצל. איידן בטח כבר התעורר וגילה כי איני בבית, הוא בטח נלחץ ומיהר להתקשר. לרגע אני מרגישה שהייתי צריכה להודיע לו שלא לחפש אותי ושאחזור לפני שישים לב. כן, אבל זאת סתם הרגשה לא חשובה שאין לה כל בסיס, הרי זה לא באמת מציק לי. לא זה לא.