פלוריאן, אני אוהב אותך

פרק ראשון - לצוף מעל המים

פניי כבר הסתגלו לעמוד מול המראה הישנה שלקחתי מדירתה של אמי אשר כבר לא בין החיים בימים אלה. כל מה שנותר לי זו אחותי, שמסרבת להכיר בי, אך כבר התרגלתי ועם הזמן גם אהבתי אליה דועכת. זו זכותה, וזה מובן. הרי אני משוגעת. תמיד הייתי משוגעת, נסחפת בקלות יתר אל תוך השגעת הממכרת.

תמיד יש לי תירוץ שפותר אותי מכל צרה שאני נכנסת אליה, "אני משוגעת, אני מטורפת, תנו לי למות", המשפט הזה הוציא אותי מכל כך הרבה צרות. אמנם, לא היה בו טיפת שקר. למרות רצוני הרב למות, לעולם לא רציתי שזה יהיה מאחורי סורגים, שם זה תמיד היה שונה בצורה מוזרה.

התירוץ הקל הזה לא היה המקרה של אחותי, ולא יכולתי לספר אותו לפסיכולוג שלי איידן, אשר מאמין שאני מחפשת אחר תשומת לב. זה נכון, אולי, אני לא יודעת.

אני רק רוצה להיות נאהבת ומאוהבת.
וזה יותר מדי קשה בשביל לבקש מהמאה של היום, לזמננו העכשווי.

אני לא רוצה להיות כזאת. אבל אני משוגעת.

רחובות לונדון לעולם לא נראו מוכרים יותר כשצחוק רם ומטורף נפלט מגרוני ואני מבהילה את הזוג שעמד מולי. גופי נע הלוך וחזור כשיכורה, לא הייתי, הייתי רק מי שאני, ומי שאני זו מישהי שמתנודדת בלי סיבה נראית לעין. צחוקי בחיים לא היה כבד יותר, ונדמה שהוא רק הופך לכבד יותר ויותר בכל יום וזמן שעובר. הכאב מונע ממני לזוז בקלילות שבה זזתי אתמול, כשהתנודדתי כשיכורה מעצב ודיכאון, בכיתי כמטורפת וצעקתי, צרחתי כאחוזת טירוף.

גופי כמעט מתמוטט, וכשרגליי דואבות רק אז אני מבינה שהלכתי יותר משלוש שעות ואין לי מושג איפה אני.

זה לא נכון להגיד את זה. הייתי פה אתמול, וביום שלפני ולפניו, כל יום כבר זמן רב. השיגעון שלי מונע ממני לזכור מקומות שבהם הייתי אבל התחושה תמיד נשארת.

אני צוחקת חזק יותר, ליבי כואב אך איני מחזיקה בו לתמיכה, אלא צוחקת חזק יותר.

"עלובים!" אני צועקת ללא מחשבה - מה כן אני עושה עם מחשבה בחיים האלה? - לעבר זוג זקנים שישבו בפארק. "אני מרחמת עליכם!" כן, אני מרחמת עליהם. הסיבה לא הייתה לי ברורה ממש, אך שום דבר בחיי לא ברור לי כבר שבע שנים.

ולפתע, אני צונחת על הרצפה, מול הזוג המפוחד עד מוות ומתחילה לבכות. הדמעות יורדות כנהר מוכר שיודע את מסלולו וכבר קיבל את העובדה שכנראה לעולם לא ישתנה. לנשום הופך לקשה יותר ויותר ואני כמעט שלא יכולה לנשום כראוי, אני בטוחה שאני הולכת למות ומעלה חיוך קטן על שפתיי.

"להתראות עולם," אני מנסה לצעוק אך כל מה שיוצא מגרוני זה מלמול חלש ולא נשמע.