love hurts 2

לא נראלי שמישהי קוראת בשעה כזאת,אבל הרגשתי שאני חייבת לכן את זה בגלל שחודש שלם לא העלתי פרקים,ואתמול תפסה אותי ההשראה והסוף של הסיפור כמעט מוכן.

פרק קצת דיכאוני..אבל אני אוהבת אותו
מקווה שתאהבו גם❤️

פרק 31:

לבד,בחיים לא הבנתי איך זה ליהיות לבד,עד עכשיו.
שברון לב,בחיים לא חוויתי אחד כזה,עד עכשיו.
אהבה,בחיים לא התאהבתי,עד עכשיו.

עוד הודעה ועוד שיחה,הטלפון לא מפסיק לצלצל.
התעלמות,אני לא מתייחס,אני לא מסוגל.
כאב,הוא כל כך חזק.
חור שחור,זה מה שאני מרגיש בליבי,כאילו כל דמעה היא רסיס שנשאב לתוכו,וזה מפחיד אותי,כי אני יודע שעוד כמה דמעות וחור שחור זה מה  שישאר במקום שבו נמצא ליבי.

הרמתי את הטלפון שהונח על החול הרך,הצלצול בדיוק הסתיים,חייגתי,צלצול,עוד אחד,אין מענה.
התכוונתי לנתק.
״אהוב שלי?״ היא ענתה לבסוף,רק למשמע קולה שרירי התרפו והרגשתי איך כמה מהרסיסים שבו למקומם בליבי.
״א..אמא״ מלמלתי לטלפון בקושי,קולי היה רועד ועצור,בקושי שהצלחתי לדבר.
״אהוב שלי מה קרה?״ פחד חלחל לקולה של אמא.
״בבקשה בואי״ אמרתי בקושי.
״לאן אהוב שלי,רק תגיד לאן ואני באה״ היא אמרה וקולה החל לרעוד.
״תבואי לאן שהייתי בא בכל פעם שמישהו פגע בי״
״אני צריך אותך״ זה הדבר האחרון שאמרתי לאמא לפני שניתקתי את השיחה והתיישבתי על החול,מחכה לאישה היחידה אי פעם שבחיים לא תפגע בי.

אני לא יודע כמה זמן עבר מאז השיחה,אבל אחרי זמן שהרגיש כמו נצח הרגשתי זוג זרועות דקיקות מחבקות אותי,מנחמות.
הצמדתי את פניי לחזה שלה,בוכה ומתייפח,הכאב היה כה גדול.
״אהוב שלי״ אמא אמרה וליטפה את ראשי.
״היא בגדה בי אמא״ נשימתה של אמא נעתקה,היה שקט,למשך כמה שניות אף אחד מאיתנו לא העז לדבר,אבל אז הרגשתי אותה,דמעה בודדה נפלה על ידי.
״אתה בטוח?,לפעמים דברים לא כמו שהם נראים״ קולה היה נשמע משוכנע,אבל ידעתי,ידעתי את מי היא באמת מנסה לשכנע.
״הייתה תמונה שלה מנשקת מישהו במחשב אמא,תמונה מלפני כמה ימים״
״ואולי פירשת לא נכון?״
״אולי״ מלמלתי בחצי הסכמה.
״תענה לה״ אמא אמרה כשלורן התקשרה שוב,וליטפה את גבי בתמיכה,היא תמיד כאן בשבילי.
לחצתי על ענה,אבל לא עניתי,לא הוצאתי מילה.
״ליאם בבקשה תקשיב,זה חבר ילדות שלי,תמיד היינו מתנשקים,אין לזה שום משמעות בשבילי,אני נשבעת שאתה היחיד שאני אוהבת״ ניתקתי.
״זה חבר ילדות שלה,הם תמיד היו מתנשקים״ אמרתי לאמא בקול אטום.
היא חייכה חיוך קטן וקמה מהחול,מושיטה את ידה לעזרתי.
סירבתי,לא רציתי לקום,הייתי טיפש,מיהרתי להסיק מסקנות,הרגשתי אידיוט שמיהרתי להאשים את לורן,אבל הכאב לא עבר,ואני לא חושב שזה בגלל לורן,אני חושב שזה דווקא ממה שהולך לבוא ביום חמישי,הכל פשוט יותר מידי.
אמא הנהנה,היא התיישבה לידי,שמתי את ראשי על ברכיה בעוד היא מלטפת את שיערי ושרה לי את השיר שהייתה שרה כל ערב,וככה ישבנו,אני ואמא,על שפת הים הריק ושרנו,מרוקנים את הכאב.