לצעוד

פרק 1

החיים הם דבר מסתורי, תמיד תהיה שאלה שלא תהיה עליה תשובה.
ולי הייתה שאלה שעד היום אין לה תשובה.
מי הם המשפחה שלי
ולכן היום בערב בשעות הערב כשההפוך לנערה בת 17 הממש את המטרה שבראשי להפוך למציאות.
למצוא אותם!
תמיד רציתי לדעת מי הם, איך הם נראו, במה עסקו, מה אהבו ואיך גדלו.
אבל מהכל הסקרנות שאני צוברת עם השנים יש בידי רק דבר אחד. הפתק.
הפתק שהם השאירו לי.

כל ערב אני קוראת את המכתב שוב ושוב וכל יום ויום אשר חולף אני דואגת כמה שיותר לשמור על הדף, החתיכת דף שגורמת בליבי לפרוח ניצוץ של תקווה. תקווה שעוד אמצא אותם.
שיתפתי את הוריי המאמצים שאני רוצה לשאת לדרכי למצוא אותם, בשבילי ובשבילם.
אני חייבת לעשות את הצעד הזה עבורי.
לפחות כל עוד אני יכולה.

הערב יום ההולדת שלי ואני יהיה בת 17 סוף סוף.היום אצא לדרכי.
הכנו את תרמיל המסע לדרך כבר בבוקר שהחיל, גופיות, בגדים קצרים וג'קטים, נעליי ספורט,נעלי צבאיות,משחת שיניים, מברשת שיניים, משרק, בקבוק מרכך,שמפו ותחליף רחצה, גומיות לשיער, גרביים,כובע,מגבת, יומן,עט,מים, קופסאות שימורים, סכום חד פעמי, סנדוויצ׳ים ושמובן התעודת זהות. בנוסף לתרמיל לקחתי על עצמי אוהל ניידי כרית ,שמיכה פוף וידוע שאקח גם מזרון לישנה.
אני לבושה בהלבשה תחתונה שחורה מעליה טייץ' שחור, גופייה שוחרה וג'קט משובץ אוורירי בצבע אדום שחור מעל הגופייה.גרבתי גרביים ונעלתי נעלי ספורט, יש לי זוג נוסף בתיק... ושעון זהוב  על ידי.
שערי פזור, על פניי אין איפור וגם לא בתיק. יש לי יופי טבעי אני לא צריכה איפור.

הייתי על מיטתי לבושה כבר לקראת הערב, נשענתי על הכריות שהיו על מיטתי ורגליי הקפלו להם לצורת ישיבה , אני מוציאה מהמגירה שנמצאת ליד מיטתי הלבנה טת הפתק ואני קוראת אותו עוד פעם אחת נוספת.
"אמא, אני לא שוכחת, אני בדרך" לחשתי מחייכת טיפה שדמעת אושר ועצב יורדת על פניי. דלת חדרי נפתחה וראיתי את הוריי המאמצים. הם נראו שמחים עבורי אך גם עצובים. "הגיע הזמן" אמר אבי והנהנתי מנגבת את דמעתי וקמה לוקחת את התרמיל ואת האוהל נייד ויוצאת איתם לפתח הבית.
"להתראות" אמרתי בקול עצוב וחיבקתי אותם חזק. "אנחנו אוהבים אותך" אמרה אמי וחייכתי אליה "גם אני" אמרתי מנשקת אותם בלחי ומנתקת את החיבוק יודעת שזה הזמן להיפרד. אבי המאמץ הוציא כרטיס והבטי בו לא מבינה "קחי זה ויזה יש בה שלוש מיליון. כל הכפר חסך" אמר והייתי בהלם "אני ל.." עוד לא הספקתי להגיד משהו נוסף הוא קטע את דבריי "קחי, לא ידוע לכמה זמן תלכי" אמר ונאנחתי בידיעה שהוא צודק. "אוקיי" אמרתי ולקחתי את הכרטיס שמה אותו בארנק שלי בצד התרמיל והבטי בהם והם בי, ידענו שאף אחד לא רוצה להיפרד מהשני, אבל אני חייבת לעשות את זה, אני חייבת לעשות את זה בשבילי.
"אם תתחרטי תמיד אהיה לך מקום לחזור" אמרה אמי והנהנתי אליה בחיוב.  היא הביאה לי את כובעי השחור וחבשתי אותו על ראשי.
החזקנו ידיים ואז הלכתי אחורה נפרדת מהם בהטעיות מתקשה להיפרד מהאנשים שגידלו אותי, תמכו בי, אהבו אותי.
"להתראות" לחשתי בכל חלש הלכתי וכל צעד הרגשתי איך ליבי פועם בחוזקה, נשמיתי מתקשה, גרוני נחנק ודמעות נופלות על פניי. ואז נעצרתי. הורדתי את התרמיל ואת האוהל הניידי ורצתי אליהם בכול המהירות שלי וקופצת עליהם בחיבוק גדול ומתפרקת בדמעות. "אני אתגעגע אליכם, לעולם לא אשכח אתכם" אמרתי בוכה והם חיבקו אותי "גם אנחנו אותך" אמרו וניתקתי את החיבוק ומביטה בהם ומחבקת חזק ואז מנתקת את החיבוק. מתרחקת שאני מביטה בהם והם בי. העמסתי עליי את הציוד ואז ניפפתי להם לשלום.
והסתובבתי בחזרה למסלולי מתחילה לצעוד לעבר המסע שלי.