לצעוד

פרק 21

השמש זורחת על פני בעוד כניסת השחר בזריחת השמש. קרני האור חודרות לחדרי מבעד לחלון, קולות ציפורים נמצא ברקע, ראשי מתכחכח בכריות והשמיכה על גופי, קר לי, אין לי מזגן בחדר אך החלון היה פתוח בלילה, מה הלילה היה כל כל קר?
התעטשתי וקמתי מתעוררות, שיפשפתי את עיניי לאור הבוקר והלכתי לחדר השירותים כאשר החיילים שמחזרו לעמדצם מבצעים עליי בדיקת ביטחון. הם אישרו כניסה והלכתי לכיור שוטפת פנים. ומצחצחת שיניים. ראיתי שוב מדים נקים ומקופלים יפה על שיש השירותים והבנתי שאליו להתלבש. התקלחתי, התלבשתי במדים ונעלתי את נעלי הצבא. יצאתי משירותים לאחר שעשיתי קוקו ומתחתי את גופי לאור הבוקר המעייף, אני מרגישה חולשה, קר לי, אני מרגישה כאילו אלף סכינים נתקעו הצעות גופי, אני מרגישה כאילו הם ניחרות ומתקווצות הבתוך עצמן. נעמדתי מול פתח הדלת של החדרו פתחתי את הדלת, התקדמתי לכיוון המדרגות אני שוב ושוב ושוב מתעטשת, צלעותיו קפואות ואני מרגישה חולשה בכל הגוף.
ירדתי לא מפסיקה להתעטש כשהם (דיימון, הנשיא, הפרופסור,שר הביטחון והבריאות וארבעת חברי המועצה הנוספים) יושבים על הספה שבסלון. הלכתי למטבח פותחת את הארון תרופות ועוברת תרופה תרופה, ראיתי מודד חום וראיתי שאני עם חום 40 מעלות. אני חלשה, אין פלא.
לקחתי מזרק נורופן והרתחתי מים, הסתובבתי במהירות לאחור רואה את דיימון, הוא הניח יד על מצחי והיה בהלם.
"היא רותחת!" אמר מביט לאחור שכולם בהלם. לא הספקתי להכין לי תה ונמשכתי על ידי חיילים שאחזו בזרועותיי. הם הכניסו אותי לרכב והחלו לנסוע, ראשי היה מורכן, חיילין דאגו שאני אשאר עם עיניים פקוחות כאחלו אני עומדת למות, אני רק חלשה ואני חם, מה הקטע?
לאחר מספר דקות הגענו למתחם והלכנו במסדרון, נכנסו למעלית וירדנו לקומה תחת קרקעית, המעבדה של הפרופסור.
נכנסנו לתוך המעבדה, התקדמנו לאזור בו כיסא עם רצועות החזקה נגד בריחה מהמקום. החיילים חיברו אותי לכיסא והפרופסור לקח מזרק מיוחד, מזרק שלא השתמש בו בפעם שעברה.
הוא הצליח להוציא מגופי כמות קטנה של דם ובדק אותה לאחר חמש דקות שעסק בדברים במהירות הוא הביט בי בתדמה.
"אמרת שהיא לא יכולה להיות חולה!" אמר הנשיא בכעס והפרופסור הביט בו בהלם "היא לא, לכן האחוזים שלה צונחים" אמר שוכולם היו בתדהמה. "מברר שהיא יכולה לחלות רק במחלה אחת, מחלה אחת שחסיר ממנה את האחוזים הגבוהים ותהפוך אותה לכמות האחוזים המקסימלית" אמר הפרופסור מסביר את המצב והייתי חלשה אך הקשבתי להם. "צריך לרוקן אותה! אחרת כל הדם שלה יהיה רגיל כמו יחד! היא יצרת פלא עבור לנו לותר על זה, צריך לרוקן אותך במהירות כל אחוז שלה מציל מיליוני אנשים" אמר הנשיא במהרה והרמתי את ראשי להביט בדיימון שמבטו מודאג, יכולתי לדעת שהוא רוצה לעצור זאת, הריי הוא התאהב בי, אם ישלחו אותי לריקון אני אמות.
"אולי יש דרך למנוע את המחלה הזאת?" שאל דיימון בתקווה לא לאפרףשר שאשלח לריקון. "יש רק שני אפשרויות, או שהיא לא תעבור את המחלה הזאת ותהפוך להיות ממוצעת כמו כל איש שטן או שתתרפא את עצמה ותגדיל את האחוזים שלה" אמר הפרופסור מציין את שני האפשריות. "האחוזים יכולים לגדול" אמר דיימון מנסה לשכנע את הנשיא מבלי שיבחין שהוא חל רגשות כלפיי. "לא, היא יכולה לא לעבור את המחלה הזאת וכל התכנית שלנו תרד לטמיון, לא ניקח סיכון, רוקנו אותה" פקד הנשיא את פסק הדין והרכנתי את ראשי באפיסת כוחות, אם דיימון יגיב הנשיא אלול לחשוש בנאמנות של דיימון.
חיילים שחררו אותי מקצועות הכיסא והרימו אותי כך שאני אוויר לא מסוגלת אפילו לצעוד.
אליזבת'! תתעוררי! ישלחו אותך לריקון! את חייבת לנצח את המחלה הזאת!
ראשי תיק לי שאני באפיסת כוחות. הכניסו אותי לג'יפ והם נסעו, לאחר נסיעה הם הוציאו אותי מהג'יפ, פקחתי את עיניי מעט וראיתי שאנחנו בהעיר הגדולה במרכז בניין המשטר, אנחנו חוזרים למתחם!
ירדנו למתחתהאדמה ועמדנו מול קיר עם המאכלים משמרים. הקיר הסודי נפתח ו החיילים לקחו אותי לחדר עם דלת פלדה משריינת והבנתי שכבר חדר חסין מפני כדורים ורעש. דיימון הושיט לי את הם.ק והבטי בו במבט חלש. הוא הכניס את הפתק לכיסוי לחייך מעט, לא היה בכוחי להענות לו.
חייל המשטר ששמר על הדלת פתח את הדלת בעזרת כרטיסו המגנטי וגרר את הדלת לפתיחה ולאחר שכולם נכנסו, החיילים הושיבו אותי על בכיסא וראיתי שהחייל בדרך לסגור את הדלת.
אליזבת'! תעוררי! אחרת תמותי! תמותי... תמותי... תמותי!
פקחתי את עיניי במכה אחת, אני לא יכולה למות ! לא עכשיו! העפתי את החיילים ממני ורצתי לחדר, חציתי את הדלת להחיל סגר את הדלת ואוטומטית ננעלה. הפתח בוקס לחייל ולקחתי את הכרטיס המגנטי שלו. קבוצת חיילים באה אליי וחישבתי כל תנועה שלהם. עברתי אחד אחד ואז הגעתי לאגף ריק. ראיתי את השלט יציאת חירום ועלה בראשי רעיון.
נתתי בעיטת לדלת גורמת לה להישמע קול פריצה ולחיילים לקרוא מאחוריי שהיו באגף השני שיצאתי ביציאת החירום. באתי ללכת לצד השני נגד כיוון היציאה ונעמדה מולי חיילת משטר שדומה לי, אנני חשבתי הרבה וניטרלי אותה מבלי להשמיע צליל ולקחתי אותה איכן שפחי הזבל, החלפתי איתה בגדים וזרקתי את כרטיס הכניסה של אותו החייל בתחילת המדרגות ליציאת חירום. הדמות שלה יכולה לעזור לי להתכסות בהסוואה. הסתובבתי עם הגב אל האגף והתחלתי ללכת שהכובע מסתיר את פניי. שמעתי את הצעקות של החיילים מאחוריו והתחילו לעלות ולרדת במדרגות החירום,כדי לאתר אותי. הגעתי לעולם ספורט וראיתי שכל ילדי 15 מתעלמים, חסך לי עבודה. צעדתי לעבר דרק (הבחור שנישה לנשק אותי במזרקה) ולקחתי אותו לצד. הראתי בפניו את פרצופי והוא היה בהלם, יכולתי לחשוב מה עובר בראשו ,למה אני פאקינג לעזאזל במדי חייל משטר ואיך הגעתי לכאן. סימנתי לו שקט כדי שהוא לא יחסוף אותי ואת התכנית שלי להציל אותו ואת השאר, הוא נהנן מעט ושתק המום, יכולתי להבין למה הוא המום ולדעת שהוא רוצה להפיץ אותי בשאלות, אך אין לנו זמן לזה המשטר מחפש אותי ויש לי רק הזדמנות אחת להצילאותם, הייתה לי האפשרות לברוח אך בחרתי להצילם וגם אם לא הצליח אני יהיה גאה שלפחות ניסיתי. הוצאתי מכנסי את הפתק של אימי והראתי לו, הוא קרא ומבטו היה המום. "זה מה שניסיתי לספר לכם" אמרתי והוא בעוד הוא עדיין היה המום "חזרתי להציל אתכם" אמרתי והוא הביט בי עוד יותר המום "דרק אתה נחטפת מהוריך" אמרתי מנסה לספר לו את זה ולהציל אותו מהלם להכניס לו פרופורציות. הוא היה המום, נשמע הצלצול להפסקה ובדיוק דרק חזר למציאות, מציאות שכולם שיקרו לגביה. הוא לקח את הפתק שלי אקריא בפני כולם כאשר כולם המומים. כאשר נאם את דברי אימי חיילים התאספו להרגיע את המהומה ודיימון והמנהיגים צצו מהכניסה להבין מה קרה.
הפתק היה בכיסי ועמדתי ליד דרק שהמריד את כולם. "למה את לא עושה כלום?!" צעק בכעס דיימון עליי שהייתי עם ראש מורכן כל שלא יראה את פניי, הייתי ליד דרק ותפקי נהחיילים ההיה לעצור זאת אך לא עשיתי דבר משום שאנני חיילת. "משום שגם אני מורדת!" אמרתי מרימה את פניי גורמת להם לראות אותי, רוב החיילים שלהם נעו צפונה כי לפי הפתק אני נעה צפונה. רוב החיילים שלהם בקצה השני של הארץ, טמנתי להם מלכודת והם נפלו היישר בתוכה.
חיילים העקיפו אותנו ,ילדים שלא האמינו בדבריי תמכו החיילים. הבטי בג'וש שאינו תמך בי, שני חיילים אחזו בי ופתחי את הפה לצעקה.
"הם משקרים לכם! תבטחו בי!" צרחתי ונשמעו יריות "הם יהרגו אתכם!" צרחתי והם קלטו את הילדים שנפלו לרצפה ללא רוח חיים. ג'וש ושאר האחרים הבינו מה קורה והתחילו להילחם בחיילים המשטר, שני החיילים משכו אותי למנהיגי המדינה והעפתי אותם ממני במחצית הדרך.
"בואו נברח מפה!" צרחתי יכולנו רצנו במסדרונות מטרלים חיילים שמספר חיילים תופסים ילדים.
עלינו דרך יציאת החירום החוצה, אל החופש.
הינו קבוצה של 400 ילדים במקום אלף וזה רק מגיל 15.לא הצלחתי להציל את כולם אך מכיוון שהקטנים לא יודעים הם לא יהרגו אותם אלא ימשיכו כרגיל, רק אלה שנתפסו ישלחו לריקון הוא יחזקו בכוח עד שהמלא להם 16, אבל אין מה לעשות המשטר תפס הרבה ילדיםבעת הבריחה שלנו לחופש אמיתי.
רצנו דרומה. המשטר אינו הצליח לעקוב אותנו מפני שהסתתרנו.