לצעוד

פרק 17

הפרוספור התחיל להגיד את טענותיו לגבי הבחינה והם התייעצו עם הנשיא,החיילים ליוו אותי לחדר אוכל שהיה ריק למרגבה הפלא. הם הגישו ךי צלחת ואני הלכתי לבחור מה להשים בצלחת.

בצלחת שמתי פירה ללא ירקות, לקחתי חתיכת בשר כדי לחזק את עצמותיי ובקבוק מים. התיישבתי והתחלתי לאכול שדיימון והמנהיגים האחרים נכנסו, מזגו להם ארוחה וישבו בקצה השני. הכנסתי את ידי לכיסי מוציאה את הפתק שאותו אני כתבתי הוריי, החיילים לא חיכו שנייה ולקחו ממנני את הפתק וכיוונו אליי נשקים. מבטם של המנהיגים הופנה אליי במידית והבטי בהם "מה קרה?" שאל לא מרוצה הנשיא, דיימון קם והתקם עלינו לברר את הנושא, הוא ראה את הדף ואמר משהו לחיילים, הוא הניח לי את הפתק והנהנתי לו. הוא הסתובב לשולחנו יחד עם שאר המנהיגים בעוד מסביר את המצב. "זה בסדר, זה הפתק שכתבה, הוא נבדק" אמר והם הנהנו, הם החזירו לי מבט אחרון וחזרו לשבת לאכול. הם צחקו ודיברו ואני קראתי את הפתק שכתבתי מפרקת את ליבי וזלגה ירדה ממני שקראתי את משפט שכתבתי, משפט שהוא כל כך נכון וכואב שזה לא מתממש.

הנפש אליכם זועקת
ללב כואב להתפרק
ודמעה בשקט על פניי נזלגת.
לעיניים כואב כבר לבכות
והיידים שלי לחיבוק זועקות

הרגשתי שמשהו מביט בי, הביי הצידה וראיתי את דיימון עם המבט עליי. הסטי את מבטי ממנו והכנסתי את הפתק לכיסי, מחקתי את הדמעה והמשכתי לאכול את האוכל בצלחת.

גמרתי לאכול וגם שאר המנהיגים, החיילים ליוו אותי בחזקה למקרה ואתנגד.
לשם שינוי התגלה בפניי דלת עץ רגילה, היא נפתחה והכניסו אותי פנימה והושיבו אותי על כורסא, השאירו את ידיי אזוקות ויצאו מהחדר ללא מילים. לחדר היה קיר כמו בחקר החקירות, עם זכוכית שחורה שאנני יכולה לראות מבעדה כלום ומי שבחדר יכול לצפות בי ולשמוע מה שהולך בחדר הזה.

מול הכורסא בא ישבתי היה קורסא נוספת וליד הכורסא השנייה היה שולחן, היה ארון פתוח ליד דלת הכניסה והיציאה, ליד הארון הייתה ממוקמת ספריית ספרים וקלסרים, בצד החדר סמוך לספרייה היה שידת מחשב, בחלון המקביל לקיר היה חלון פתוח במחובר לו וילונות, הוילנות נקשרו על ידי חבל ואור נכנס לחדר, מנורה לבנה האירה את החדר ושטח אפור היה פרוס מתחת לשולחן הקטן שהיה ליד הכורסא ומתחת לשני הכורסאות. הדלת נפתחה והסטי את מבטי לעבר הדלת ונגלה לעיניי משהי מבבוגרת שנראת צעירה, שערה שחור, עיניה חומות היא לבושה בחליפה מכובדת, היא לבשה חולצה מכופתרת לבנה ללא עניבה ונעלה נעלי עקב שחורות, היא הסירה מעליה את הג'קט החליפה ושמה אותו ליד מטלה המעילים שהיה ליד הדלת שבדיוק הדלת נסגרה וננעלה על ידי חייל משטר.

היא התקדמה לעברי והתיישבה מולי ועכשיו האסימון נפל לי, שהיא הפסיכולוגית.

"שלום אני היא אמילי מור ואני פסיכולוגית" אמרה בקול נחמד והבטי בה במבט אדיש. "אני יודעת בדיוק מה את ואני לא צריכה טיפול" אמרתי בכעס והיא שתקה "אני מבינה" אמרה והבטי בה בכעס "לא את לא מבינה כלום" אמרתי בכעס והיא הביטה בי במבט מוזר " אל תביטי בי כך, אני לא צריכה טיפול" אמרתי בכעס והיא נאנחה "אני מבינה שאת חוסמת את עמך מלהתפתח כלי אנשי.." אמר אך קטעתי אותה בכעס "אני סיימתי עם השטות הזאת!" אמרתי בכעס קמה מסתובב לכיוון הדלת ונעצרת בדבריה "חבל, את לא יכולה לצאת מפה עד שלא נסיים לדון" אמרה והסתובבתי להביט בה שהיא מחכה שאשאב ונאנחתי. התיישבתי בכעס על הכיסא והבטיבה והיא בי.