לצעוד

פרק 2

שעות השחר מתחילים להגיע והשמש זורחת מעט, קריאות ציפורים נשמעים בכול הסביבה ועצים פורחים להם בחורשה.
חיפושיות מתהלכות על העלים וקולות צעדיי מהדהדים בסביבה.
אני צריכה לחפש מידע עליהם, למצוא יותר נתונים לראות אם יש משהו שקשור למשפחתי שקרוב יותר ויכול לעזור לי, להסביר לי, להיות איתי, ללות אותי, להדריך אותי.
ראיתי את החורשה נגמרת מרחוק והתחלתי להגביר את קצב הליכה שלי.
צאתי מהחורשה וראיתי דשא,עצים אחדים, ספסלים. ואז הבחנתי בשלט בצד.
ברוכים הבאים לשמורת הטבע האזורית
התקדמתי ולספסל עם שולחן מאבן והנחתי את הציוד. הוצאתי לי קופסאת שימורים והתחלתי לאכול. שתיתי ואז הוצאתי חטיף שוקולד ולקחתי עליי את התרמיל.
צעדתי לעבר האופק שהשמש החמה קורנת לעברי ואת ציוצי הציפורים חולפות להן בן האוזניים והאוח הנושבת הנעימה והקרירה מעבירה צמרמורת נעימה ביותר בגופי.
ואז לפתע מרחוק קבוצת אנשים יושבים ואז כומד ומדבר. בטח טיול..
התקדמתי לעברם שאני מוציאה את המפה והמצפן ואז ניגשתי לאיש שומעת את דבריו.
"השמורת הטבע שלנו כבר מעל ל12 שנה נחשבת לאחת השמורות הטבע הניקיות והאיכותיות ביותר בארץ" עצר שהבחין בי.
"סליחה שאני מפריעה, אבל רצתי לשאול משהו" אמרתי בנימוס והוא הנהן בחיוך "ברור" אמר וחייכתי אליו "איך אני מגיע לאיש שיכול להגיד לי מידע על איש כלשהו?" שאלתי והוא חשב מעט והביט בי עם חיוך כאשר נזכר "במשרד הפנים. זה צפונה מפה אך זה רחוק" אמר והנהנתי "תודה" אמרתי באתי לצעוד אך הוא קטע את צעדיי "פליטה?" שאל וסימנתי שלא "מסע נפשי" אמר והנהן באתי להמשיך בדרכי אך הוא עצר אותי "את נעה צפונה?" שאל והנהנתי לחיוב "אולי נצטרפי אלינו גם אנחנו נעים על לעיר שם משרד הפנים" אמר וחייכתי אליו, לא יזיק לי חברה "תודה למה לא?" אמרתי והוא חייל אליי. התקדמתי אליו והוא הושיט יש ללחיצה "יואב" אמר וחייכתי אליו "אליזבת'.." אמרתי לוחצת את ידו ונוא חייך אליי "חברים, תכירו זו אליזבת'.." אמר עם חיוך על פניו והבטי בכולם שנראו שמחים עבורי
"יאללה נתמקם לשינה" אמר והבטי בו לא מבינה רק צהריים עכשיו "רק צהריים" אמרתי והוא הביט בי מהנהן בהסכמה "רן, אך משום שהצטרפת אלינו לזמן הקרוב אנחנו נארח לך חברה ולפי המראה שאני מביט בעיניך אני רואה עייפות" אמר והנההתי בחיוב. כולם התחילו לסדר אך שבאתי להתחיל לצעוד ךמקום שתפסתי העיני יואב תפס אותי ועצר אותי בדבריו שוב. "זה לא סתם מסע, נכון? זה מעבר לזה" אמר והבטי בו במבט חשוד והוא הביט בי ברצינות.
הלכתי למקומי בחשש והתחלתי להרכיב את האוהל.

יצאנו כולם לאכול ואני איתם. פתחתי את התירס שלי וכולם הביטו בי שהם עם חביתה וסלטים ואני עם קופסאת שימורים מסכנה.
"את לא רוצה חביתה?" שאלה את וסימנתי לה שלא. "תודה אבל אני בסדר" אמרתי והיא הנהנה "אם תתחרטי את ראשית לקחת מהשולחן" אמרנ וחייכתי אליה.
לקחתי שתי כפיות ואז שקט התרוצץ בשולחן.
הבטי סביב וכולם הביטו בי.
"אז למה את נעה צפונה? ועוד בגיל שלך אני מתאר שאת ביל ה18" אמר יואב והנחתי את הקופסא מביטה בכולם כאשר הם מחכים לתשובה.
"אני בת 17 ואני נעה צפונה כדי למצוא את הוריי" אמרתי וראיתי שהם מסוקרנים אך שתקו.
"מדוע שתחפשי את הוריך?" שאלה אחת ששאלה למה אני לא אוכלת.
"משום שנלקחתי מהם בילדות" אמרתי וחלק שתקו. ואז שנפל להם האסימון חלקם נבהלו טיפה.
"אם אתם לא רוצים להיות איתי אז אני אב.." אמרתי אך נקטעתי על ידי יואב
"זה בסדר, העיקר שתמצאי אותם" אמר וחייכתי אליו
"תודה לכם" אמרתי מחייכת לדעת שהכרתי עוד אנשים שיקבלו אותי כמו שאני.
היה ערב והם עשו מדורה הלבשתי ואני התיישבתי על המזרון צוםה במכתב שוב כמו כל לילה. ואז רעש ריצ'רץ' נשמע והבטי קדימה רואה ת יואב בפתח האוהל.
"אפשר?" שאל והנהנתי.
הוא נכנס וסגר אחריו.
הואה התיישב על המזרון בכך שיכולתי להרגיש את משקלו במזרון יותר שקע לידי.
הוא הביט הישירות בי ואני בו.
"קשה לתאר מזה שנלקחים ממך ההורים שלך" אמר והנהנתי בחיוב, זה באמת קשה.
"אני מקווה שתמצאי אותם" אמר והנהנתי.
הבטי בפתק והוא הבחין שאני מחזיקה חתיכת נייר ישנה וכמעט הרוסה. ראיתי שמבטו מסקרן אך לא הרגשתי כל כל נכון לשתף אותו לעומק משום שאני מעט חושדת בו, אני לא יודעת בדיוק על מה אך חושדת.
"מה זה?" שאל לאחר כמה שניות של שתיקה מלאות בסקרנות ונאנחתי מאט.
"זה הפתק שאמי השאירה לי כאשר היא הבריחה אותי מהמשטר" אמרתי והוא הנהן. הכנסתי אותו זחרה לתרמיל, מבין שזה יותר מידי אישי עבורו, בכדי לשתף אותו.
"הם עושים מדורה בחוץ, למה שלא תצטרפי" אמר והנהנתי "אוקיי, רק עשים נעליים" אמרתי והוא הנהן בהסכמה שאני לא יכולה לצאת יחפה ליד המדורה, אני עלולה לקבל כבייה. הבאתי בתרמיל והיה לי חשק להשים את הפתק מתחת לכרית. לא יודעת למה. הוצאתי את הפתק ושמתי מתחת לכרית ולקחתי כפכים ויצאתי לבחוץ. ראיתי רת כולם משוחחים סביב המדורה ושניים בשולחן האוכל והחטיפים אוכלים להם. ואז שמעתי את כולם קורעים בקול "שיר, שיר שיר" חזרו שוב ושוב על אותה המילה ואז אחד מהם השתיק אותם והן התחילו לעודד אותו "יאללה כריס!" קראו בקול רם והבנתי שזהו שמו או שזה קיצור לכריסטיאן. "קדימה כריסטיאן" אמר אחד מהם והבנתי שכריס זהו שם הקיצור שלו. התיישבתי ליד מישהי שראיתי לידה מקום פנוי ואז היא שליה לעברי יד ללחיצה "יעל" אמרה ולחצתי את ידה "נעים להכיר יעל" אמרתי והיא חייכה לעברי. כריסטיאן כפי שהבנתי נכון, הוא הוציא גיטרה והתחיל לנגן מגינה ומזמם שיר. "הוא יודע לשיר?" שאלתי בלחישה את יעל והיא הנהנה "הוא מוכשר" לשה בחזרה והנהנתי בהבנה.
וא התחיל לנו שיר מזה יפה סביב המדורה, לא הכרתי את השיר אך המילים פשוט שטפו אותי יחד עם המנגינה והעבירה מסביב'' השתפרה עוד יותר.
הוא סיים לנגן את השיר וכלנו מכאנו כפיים.
הרגשתי עייפות כי בכל זאת לא ישנתי לילה אחת.
"מחר ניצא צפונה לתחנה השנייה שלו, פארק האוצרות" שמעי את יואב מצד המדורה והבטי בו.
"אך לפני שנלך לשינה נעשה משחק היכרות" אמר וכולם הסכימו. "כריטסאן תתחיל" אמר וכל המבטים התמקדו בו. הוא היה לבוש בגינס קצר וגופייה פסים בצבע כחול אפור לבן.
"קוראים לי כרטיסאן קולמר, אני חובב מוזיקה ואני עובד בחברת תקליטים" אמר מפרט על עצמו מעט ואז הבטנו בבא בתור בכוונה שימשיל את המשחק.
"קוראים לי אופיר כהן ואני חובב היסטוריה ואני קופאי במרכז המזון במרכז העיר" אמר וכולנו הנהנו בהבנה.
עייפות פרחה לה בין כולנו אך היינו כל כך שקועים המשחק ובדיבורי שנתנו לזמן לחלוף.
.....
"קוראים לי יעל ואני חובבת עיצוב ואני אדריכלית נוף" אמרה יעל שיושבת לידי "מיליונרית, בטח הטיול היה זול" אמר אופיר וכולנו צחקנו במובן שאדריכלית נוף מרווחה מלא כסף.הצחוק הידהד באוזניי עד שנהיה שקט ואז כול המבטים אופנו עליי.
הבטי סביב בכל אחד ואחד מאיתנו.
"קוראים לי אליזבת' בנקס. התחביב שלי הוא לטייל בטבע ואני לא עובדת בשום מקום, אני יצאתי למסע בעקהות מציאת הוריי" אמרתימונם הנהנו והמשענו הלאה...