לצעוד

פרק 20

שעות השחר כבר באוויר והשמש קורנת לזריחה, הציפורים מצייצות להם בנחת והאוויריה רגוע ושלווה, שקט רוצץ באזור ואילו נשמעות רק שירת הציפורים בעד לחלות ונשמותיי השלוות. קמתי לבוקר מרעננן, חיילים לא היו בחדרי אפילו לא בעמדת השירותים, נכנסתי לחדר השירותים ושפטתי את פניי להתרעננות לקראת הבוקר וצחצחתי את שיניי לריח נעים בפה, ראיתי שוב מדים מקופלים על השידה המרחים נקיים והבנתי שגם היום מנהיגי המדינה והמועצה ירצו בכך שאשעה דבר מסויים, התקלחתי וירדתי למטה לבושה במדים כמן כל פעםזמן האחרון, אני טועה אם זה בכלל הכרחי, הריי אני הבנתי מהסרטון של הישיבה שלהם עליי שהם רוצים לחבר לי צמיד מיוחד, אז איפה הוא? נאנחתי ואז הבנתי למההם רוצים שאלבש את המדים,הם שידרגו את זה למדים!

באנחה הלכתי למטבח מוציאה לי חתיכת עוגה, הכנתי לי נס קפה והיישבתי מול הטלויזיה בסלון צופה בחדשות, צפיתי בחדשות ולמרבה הפלא לא  נשמע דבר על ילד או ילדה שנולד לזן הזה. חוברת וקלמר נזרק מולי על השולחן, הרמתי את מבטי רואה חייל ונאנחתי. הבנתי שאליי ללמוד. הנחתי את הצלחת בה הייתה העוגה והכוס נס הריקה על השולחן והחייל לקח אותו, הם אפילו לא מחכים דקה.

פתחתי את הספר והתחלתי לפתור את השאלות שקשורות לידע כללי. 
כאשר הייתי ברגע לגמור את הספר ראיתי עיתון,ראיתי את הכותרת של התפיסה שלי. נאנחתי וזרקתי בחזרה את העיתון לשולחן, מה הם מנסים לעשות עם כל הדבר הזה. המשכתי לפתור את הבעיות ללא בעיה ואז גמרתי לפתור וסגרתי את הספר נשמע קולו האדיש והקשוח כתמיד "יש לך פגישה עכשיו עם הפסיכולוגית" הבטי הצידה בבהלה רואה אותו יחד עם האחרים, איך הם נכנסו לפה ומדוע אני לא שמעתי זאת או הבחנתי בזה. הנהנתי, קמתי והחיילים אחזו בי בחזקקה, לפעמים אני טועה לעצמי עם הם רוצים לאחוז בי ככה או שהם פשוט קיבלו הוראה כזאת. נאנחתי והם משכו אותי מחוץ לבית לתוך רכב בג'יפפ המותנע להתכוננות נסיעה. נסענו כל הדרך למבנה ההוא שבו האבטחה כבדה ביותר מזה שבוילה והכניסו אותי לחדר של הפסיכולוגית בעוד היא יושבת לה ממתינה לי. החיילים נעלו את הדלת והבטי בזכוכית מודעת לכך שהם צופים בי. הבטי בה בחזרה והתיישבתי על הכורסא מולה. "בוקר טוב " אמרה בכל רגוע ולא השבתי לה בחזרה "היום אני ארצה שנעשה טיול בפארק" אמרה ולא הגבתי "אך לפני כן אני רוצה לשאול אותך אם עבר עלייך משהו חדש לאחרונה?" שאלה והבטי בה באדישות "שכחי מזה אני לא משתפת איתך פעולה אחרי מה שעשית" אמרתי בכעס והיא נאנחה "אם תרצי אי פעם לצאת מהחדר הזה ולא לראות את פניי, יהיה אלייך לשתף פעולה" אמרה והזעפתי פנים, אך היא צודקת, הם לא יתנו לי ללכת מפה עד שלא אשתף פעולה. "שום דבר אינו חדש מלבד לעובדה שהפריט הכי יקר שלי א בידיים שלי" אמרתי והיא הנהנה בשקט עם חיוך "יופי, אני שמחה שאת מסכימה לשתף פעולה איתי" אמרה ולא החזרתי מענה,היא קמה ואני  אחריה, חיילים פתחו את הדלת יצאנו בכך שהמנהיגים מאחור שעליהם שומרים שני שומרים מקדימה ומאחור, אותם החיילים ששומרים עליהם מקדימה שומרים עליי ועל הפיכולוגית ושניי חיילי משטר מלפנינו מאבטחים אותנו גם כן. "אני  מבינה את הכעס שלך, אי פעם אמרולי שאדם הוא צריך להיות גוף חי ובעל נשמה טהורה" אמרה והנהנתי.  עלינו על גבעת דשא שדיימון והאחרים מביטים בנו בצל מהצד בעוד אני והיא על פסגת הגבעה, הפארק הוא רק חיילי משטר כאילו נועד עבורם, משום מה שזה באמת כך. "אנחנו נתרגל עכשיו טאי צ'י, את יודעת מה זה?" שאלה והנדתי  כלא "טאי צ'י זו אמונות לחימה סינית פופולארית ביותר, אנשים משתמשים בטאי צ'י לצורך הגנה עצמית ולמטרה בריאותיות. טאי צ'י היא תבנית התנועה של הגוף בריפוי הנפש שלו. הטאו לו של טאי צ'י הוא איטי וזורם, הגוף רפוי והרמוני והכח מתפרץ מבפנים החוצה בעצמה מרשימה ולכן נמצאו שאנשים שעוסקים באמונות הלחימה טאי צ'י נמצאים כבריאים נפשית יותר מאדם שאינו עוסק, יש אנשים שמשתמשים בה שאמונות לחימה ובבריאות כמו ריפוי הנפש כמו שאנחנו תרגל היום" אמרה והנהנתי, "בתור ילדה הייתי נוהגת לעשות את זה בעליית השחר כאשר השמש שוטפת את פנייך השירת הציפורים באוזנייך, באוירה של הרוגע הנצחית, הבוקר" אמרה מתחילה להניע את ידיה והבטי בתנועותיה, קלטתי את תנועותיה ונעתי יחד איתה "את מרגישה את הקשר הנפשי שלך  מתחבר לאוירה הרגועה והשלווה של האזור?" שאלה ונהנהתי.