לצעוד

פרק 7

העולם חושב שאנחנו מתים אבל אנחנו בעצם חיים,למה? איך?

לא שאנני רוצה לחיות, פשוט עד לפני כמה שעות זה לא נראה לי הגיוני ואז השיחה שלי עם האיש בחליפה.
לא יכולתי להתעלם מהעודה שהם לקחו ממני את הוריי, שאנחנו לא באמת מפלצות שמביאות רק הרס וחורבן, אלא איזון ושלום.
דמעות אתמול לא הפסיקו לזלוג מעיניי בידיעה שכל מה שנלקח ממני סתם. 
הבחנתי שיש פה נערים כמוני עד גיל 15.
איפה השאר,מה קרה להם? איפה כל הנערים בגילי?

בידי רק המצפן המראה את כיוונו של הצפון, מראה את כיוונו הביתה.
אנני יודעת אם אצא מפה,הריי אני מוחזקת תחת המבנה המשטר הראשי שנמצאת בעיר הכי מאובטחת. לא ציפיתי שהביקור שלי בעיר הגדולה יהיה ככה.
אבל אם אצא מפה אני הולכת לספר את האמת לעולם, את האמת עלינו.

פתיחת מנעולי הדלת הפלדה נשמעו וגרמו להרים את מבטי אליה, הנחתי את המצפן על השידה והרוממתי לעמידה, הדלת נפתחה וראיתי שני חיילי משטר במדי המשטר חמושים בנשק ומכשיר קשר.
מבטם אדיש, ללא רגש או תחושה.  מראם נראה מאיים, צמרמורת קלה עברה.
ראיתי שהחייל מימין אוחז המכנס טרניג אפור וחולצה טריקו שחורה.
"תתלבשי" אמר בקשיחות שהאדישות עוטפת אותו, הבטי בצלמות ובהם חזרה. להקשיב להם?
"אם תתנגדי נרדים אותך וילבישו אותם" אמר אותו אחד אשר אחז במגבת בקרירות ובלעתי את רוקי בבפחד.אני לא רוצה שילבישו אותי ובטח שלא ירדימו אותי.
צעדתי לעבר השומר ואחזתי בבגדים בחוסר רצון, אם אני לא רוצה שיחדרו לפרטיות שלי אני צריכה להקשיב לפקודותיהם.
חיכיתי שהם יצאו לתת לי להתלבש אך הם רק הביטו בי והבנתי שהם לא יצאו ואליי להלבש מול עינייהם האדישות. אנחה קלה יצאה מפי והסרתי מעליי את הגופייה, הלבשתי מעליי את החולצת טריקו השחורה מורידה את מכנסיי מרימה את מבטי לחיילי המשטר שמבטם תקוע בקיר שמאחוריי שראשם מורם קדימה, החלקתי את המחשבה שאני נותנת לכבוד שלי לרדת, שאני ניצבת על שלי.
הרמתי את המכנסי הטרניג ועשיתי קוקו חדש.

עמדתי מולם והם הלכו מאחורי כאשר כל אחד אוחז בידי בחוזקה. ולפני שהגבתי את דעתי בלהתנגד על אחיזתם או להעיר לאן לוקחים אותי הם מושכים אותי מחוץ לחדר ולמסדרון מלא בחיילים במדי משטר, חושים בנשק ומכשירי קשר ומבטם אדיש וקר שראשם מורם קדימה וידם על ההדק הנשק מוכן לבלתי הצפוי. 
"תניחו לי!" צעקתי בקול רם מנסה לצאת מאחיזתם שרק מתחזקת שאני משתוללת ומורדת יותר. הם גררו אותי במורד המסדרון נעצרים מול דלת פלדה, החייל השומר על הדלת פותח את הדלת עם כרטיס מגנטי . פתיחת מנעולים נשמעה וחקריקת דלת הפלדה נשמעה, החיילים ניסו להכניס אותי אך נלחמי איתם, הם דחפו אותי לכיסא והושיבו אותי בכוח, הם איזקו למרפקי ידיי שרשרת ברזל שמחוברת לרצפה, שמונעת ממני לצאת מרדיוס מסויים והרדיוס הזה הוא שני צעדים מהדלת ומחוצה לו.
הם יצאו מהחדר ואחריהם בא חייל אחר עם קופסא, הוא הניח אותה ויצא, נשמעה נעילת מנעולים הבטי בקופסא שהיא עם שקעים, אורז שוק עוף ומלפוון חתוך. הבטי קדימה בקיר עם הזכוכית, מודעת שצופים אותי.
פתחתי את הקופסא וזרקתי אותה לכיוון הזכוכית, כל האוכל נמרח על הזכוכית והקופסא נופלת עם המכסה שלה על הרצפה. "אני שונאת אתכם!" צעקתי אם אפשר לקרוא לזה אפילו צרחה.
אגרתי כל כך הרבה כעס שהם נלקחו ממני והיו צריכים להבריח אות. ובשביל מה היה הכל? בשביל כלום!