לצעוד

פרק 19

בוקר הוא החלק המוקדם של היום, בין השחר לצהריים,שעות הבוקר הן השעות שבין הזריחה, בעצם מעליית השחר.
הבוקר הוא הזמן בו רוב האנשים מתעוררים ומתחילים בשגרת יומם.
אחד המאפיינים בבוקר היא הארוחה הנקראת בשפת היום יום "ארוחת הבוקר", מה שבזמן האחרון אין לי זמן כלפיו.
אוצרים שארוחת הבוקר חשיבה לאיזון בריאות הגוף כמו הספורט שאפילו גם הספורט מתקשר לבוקר.
יש אנשים שמתחילים את היום בפעילויות כמו מדיטציהו טאי צ'י, לכניסה הדרגתית ורכה אל היום החדש לאור הסוקר היפהפייה בעת הזריחה. וישנם אחרים המעדיפים להתחיל את הבוקר בפעילות נמרצת יותר, כמו הליכה, ריצה או שחייה, כמו שהמועצה ומנהיגי העולם מעבירים אותי כעת.
רגליי נעות ללא הפסקה, שני שומרים רצים מלפניי ושניים אחריי.
אני באמצע שלבינתיים דיימון לשאר האחרים מביטים בי מצד המסלול, כאשר עומדים מול קו הזינוק אשר בו התחלתי לרוץ ובוחנים כל תנועה ותזוזה שלי, בלהתחשב בעובדה שרק ארבעה חיילי משטר רצים איתי בעוד עשרות מקיפים את האזור.
רגליי נעו ללא כלל בעיה או קושי, גופי היה זקוף לראשי היה מורם כלפי מעלה, רגליי וגופי היו בריצה, אך ראשי לא.
ראשי היה עדיין במחשבה על יעל, על איל אברח מפה, איך הספיק פחות מחמישה חודשים להציל את הילדים שבמתחם ואיך הצליח אי פעם להביא לאמת עולמי?!
בשנייה אחת מעדתי גופי עף קדימה והתגלל במהירות, ידיי הופנו קדימה ונשארתי באוויר כאשר אני עצרתי את נפילתי לאדמה הקשה.
התרוממתי וראיתי שסיימנו את סיבובי הריצה, כך שמעדתי על רגלו של החייל משטר שעמד כמו בול עץ. ניערתי את ראשי מתחברת למציאות בכך שהם הבחינו שאנני מרוכזת בריצה אלא שקועה במחשובתיי.
"עכשיו תמשיכו לרוץ אך תגבירו מהירות" אמר והנהנתי.
התחלנו לרוץ והייתי להוציא את כל הכעס שבי. רצתי מהר יותר ומהר יותר.
עקפתי את שני החיילים שהיו מולי והתחלתי לרוץ מהר יותר ומהר יותר, בא לי הביתה! אני רוצה הביתה אל משפחתי! בא לי לברוח מהמציאות הזאת! בא לי הביתה!
רציתי ורצתי מהר למהר יותר הרוח חלפה על פניי במהירות רבה וכבר לא ראיתי את החיילים. דמעות שטפו את פניי ואז האטתי את הריצה שלי מתקפלת לתוך עצמי, מניחה את ידיי על פניי ומתפרקת.
אני לא רוצה להיות פה, לא בא לי לחיות לה, תנו לי ללכת הביתה!
המוח שלי צעק בכל כוחו לעזרה. נמאס לי לפחד, נמאס לי לחשוש, נמאס לי להיות תחת אחזקתם של חיילי משטר, אני רוצה להיות תחת זרועותיהם של הוריי, תחת החיבוק הזה שיחמם אותי כמו כדור להבה, שתמיך את ליבי מרוב חום ואהבה, אני רוצה להרגיש שייכת.
לאחר שנרדעתי מעט ניגבתי את דמעותיי ונשמתי עמוק.
יום אחד זה יקרה, אליזבת' יום אחד...
מחשבתי ניסה לנחם אותי בעוד אם אני לא יודעת אם זה כבר נכון.
הגעתי בריצה מהירה לדיימון והאחרים, הם הביטו בי המבטים שאני לא יכולה לקרוא ונאנחתי.
"ק..קחו אותה מפה" אמר דיימון חוזר למציאות בהתחלה מעט מגמגם ואז חיילים אחסו בי בחזרה ולקחו אותי ממסלול הריצה אל תוך המבנה לחדר ששם הפסיכולוגית, אני יראה לך איך להוציא אותי בשם רע ועוד בפני משהו שאיבדתי.
הכניסו אותי לחדר ונעלו אותי שם, הם לא שמו עליי אזיקים ושיחררו אותי מכל צורת כבילה אחר מלבד הדלת.
היא לא הייתה בחדר, אני ישר הלכתי למכירות העבודה שלה מחפשת בתיקיות אותי, אולי המנהיגים רוצים לעשות לי מבחן, לפתע ראיתי את תיקייה שלי, פתחתי אותה ודידפתי לעמוד בו מציין מה ששיתפתי אותה וראיתי שזה אותו הדבר, השתמשתי בזיכרוני לבדוק אם הם תואמים וזה תואם מכל הבחינות.
הדלת נפתחה והיא צצה לה, כאב עבר בי לא ראיתי בעיניים, הדלת נסגרה וננעלה.
סגרתי את התיקייה בכעס והלכתי אליה שמבטה רגוע ושלו. החזקתי בחולצתה והדבקתי אותה לדיר כך שמי שבחדר הסמוך יכול לראות זאת מצד מבעד לזכוכית, שדי בטוח שהם צופים בי.
"איך את מעזה?!" שאלתי הצעקה ו היא התכווצה בכאב ופחד "איך את מעיזה להוציא אותי בשם רע שאני ראיתי אותה נהרגת לנגד עיניי ולא יכולתי לתת לה עזרה! אך את מעשיה להיות חסרת רגשות אחרי שנתתי בך אמון?!" צעקתי בכעס לא בעיניים והיא הביטה בי במבט מפחד. "היא הייתה אדם למופת! איך יכולת לשנות את דבריי! איך?!" צעקתי חובטת אותה שוב בקיר שאני לא רואה כלום מלבד לתשובה. "תעני לי!" צרחתי עליה והיא יבבה בבפחד "איך יכולת לרשום שאני הרגתי אותה! איך יכולת לשנות את. האמת היחידה שאני יודעת לשקר.." שאלתי בדמעות ובכעס. רק אני יודעת מה באמת קרה בשריפה, איך היא יכלה לשקר ככה, אין לה לב ונשמה.
"את בדיוק כמוהם! חסרת נשמה ולב! אני נתנתי בך אמון! סמכתי עלייך!" צעקתי והיא התכווצה בפחד, שיחררתי אותה והיא התרחקה בפחד. השחלתי את ידי בשערי והעפתי את כל הדברים שלה מהשולחן בכעס.  "אני מצטע.." אמרה אך הסתובבתי להביט בה וכעס עבר בי, קטעתי אותה בדף שאני אוחזת בצווארה מדביקה אותה לארון מתעלמת מכאבה. "איך יכולת לקחת את האמת היחידה שאני יודעת ולנפץ אותה?! איך?!" שאלתי בכעס והיא לא ענתה.
עזבתי אותה והיא נפלה למטה מגוננת עליה.
ראיתי את הספרים שלה, אחזתי בהם וזרקתי אותם בכעס. נפלתי לרצפה בוכה, שמתי ידיי על פניי ובכיתי, את האמת היחידה שאני יודעת היא לקחה והפכה אותה לשקר, לשקר אכזרי חוסר רגשות.
התרוממתי לאחר חמש דקות וראיתי שהיא פצועה.
אחזתי בה והיא יבבה בפחד אך הרמתי אותה על הכורסא, הלכתי לארון עזרה ראשונה וחיטתי את פצעיה וסגרתי אותו. היא לא הוציאה מילה. סידרתי את החדר שהיא לא הגיבה, החזרתי כל דבר למקומו לפי זיכרוני הטוב לקחתי מכחול וכני צייר, עצמתי את עיניי ונתתי לזיכרון לתקוף אותי, הזיכרון מהשריפה.
ידי נעה וציירה פקחתי את עיניי והבטי בציור, אותו הדבר.
הנחתי את המכחול והתיישבתי.
"סיימנו פה" אמרתי בכעס והיא לא הגיבה.
באתי לצאת אך לא פתחו לי, דפקתי וביקשתי שיםתחו לי ושאני רוצה ללכת ומצידי לעשות כפול עבודה אך כלום. נאנחתי בכעס.
הבטי בה והיא בי ונאנחתי.
"מה אני צריכה בשביל לצאת מהחדר הארור הזה?" שאלתי בכעס והיא נשמה עמוק "את צריכה לשוחח איתי, לספר לי את הבעיות שלך" אמרה והנהנתי. התיישבתי מולה שהיא מביטה בי בשקט ואני מביטה באדישות.
"אז הבעיות שלי ככה, נולדתי לעולם רע, עם שקר שליווה את כל חיי, נצםסתי על המשטר הארור של המדינה הזאת שמשקר לכולם ואני תחת אחראיותם של מנהיגי המדינה שאמורים להביא דוגמא שכל מה שהם עושים זה לדאוג לתחת שלהם, הבעיה שלי שאני נמצאת ליד שקרנים, שקרנים שלקחו ממני הכל וכל אמת שהייתה, שקרנים שגרמו לי להגיע למצב הזה שאני בת 17 ועליי ללכת למסע ללא נודע ולחפש את הוריי בתקווה שעוד לא ששמו אותי! הבעיה שלי זה שאני תחת אבטחה שאפילו על הנשיא אין אבטחה כזאת! הבעיה שלי שלא מאפשרים לי את הדבר היחיד שביקשתי! להיות בבית! הבעיה שלי שמגלל המנהיגים האלה והחוק שחוקקו על פי שקר אין לי משפחה! אין לי זיכרון ואין לי אפילו ידיעה! מי אבא שלי?! מי אמא שלי! ואם בכלל יש לי אח או אחות! הבעיה שלי זה שלקחו לי את הנשמה ואת החיים מגלל היכולות שלי! מכלל איך שלי עובד! ומגלל הדם שלי! זאת הבעיה שלי! אז אם כולכם כל כך מעוניינים לדעת מה הבעיה שלי אז הבעיה שלי היא אתם! אלא אתם שלא נותנים לי לעשות את הדבר היחידי שילד רוצה וזה להיות בבית!עם המשפחה שלו! שבכל לילה ירדם בנישקת לילה טוב בכל בוקר יקום לחיבור חם ואוהב ולכל יום שיהיה מישהו שתמיד יצעד איתך ויגיד שעליך הוא לא מוותר! משהו שתוכל להחזיק לו את היד שאתה צריך עזרה! משהו שירים אותי הנפילה! משהו שיגיד לי שמהמסע שהחלטתי לעשות שווה את זה! משהו שיגיד לי שהוא המשפחה שלי! שאני לא עוד בודדה! אז זו הבעיה שלי! הבעיה היחידה שלי!" אמרתי בכעס ואז צעקתי בכעס ו היא נאנחה.
"טיפול פסיכולוגי צריך להיות שקט" אמרה במלמול וקיבלתי עצבים. "שקט? שקט?! את והם לקחו לי הכל איזה שקט יכול להיות פה! את הכרת את הוריך! את ידעת מי הן ומה הם! אני לא! תא מראה! לא צליל! לא כלום! אני אפילו לא בטוחה שהם שמעו אותי אומרת את המילה הראשונה! הם לא זכו לגדל אותי כמו שרצו! והם לא זכו לראות אותי גדלה למול עינייה! הסיבה היחידה שהסכמתי לטיפול הזה כי הבנתי שיש לך כאב דומה לשלי, חשבתי שתביני אותי! חשבתי שתביני את הכאב והתסכול שלי! אבל לא טעיתי! שוב ושוב! אז שקט?! שקט את לא תקבלי! תא עכשיו ולא לעד! כי ליבך תמיד יחיל רגשות כאב וכעס וראשך תמיד יתמלאו בשאלות שלא שאלת, שאלות שלא הספקת לשאול! אז אין לך שום דבר להגיד בנושא! כי את חושבת שעברת אבל את טועה! איש מאיתנו לא עובר! אז אל תגרמי לי לעבור בהרגשה שאני אשמה כי אני לא ו אני יודעת את זה יפה מעוד, כי האשמים היחידים בכל זה זה המשטר והמנגי המדינה העולובין האלה! ולא אכפת לי אם הם מאזינים או לא! כל אחד מכם וכל אחד מכם תמיד ישאר אשם!" צעקתי בכעס ואז ראשי נע הצידה כאשר היא סתרה לי. הביטה בה והיא בי, דמעות היו בעיניה. "את חושבת שלא כואב לי, את חושבת שלא פחדתי?! מה את חושבת?! שרק לך כואב?!" שאלה בבכי והבטי בה בכעס. "אם איך שאת מתנהגת זה נראה כך,אבל אני יודעת שלא אחרת לא היית פה" אמרתי והיא סתרה לי שוב. לא הגבתי, התעלמתי.
הביי בה והיאהרכינה את ראשה במובכה להרררררבין שאני צודקת. "זמננו תם" אמרה ואז נשמעה פתיחת דלת "אם תמשיכי בדרך זובכך שאת בוגדת באמונם של אנשים, את לא תזכי להיות בקרבת אנשים ושמעי למה שאני אומרת כי מילה שלי, היא מילת אלוהים.
אמרתי והיא הנהנה בשקט.
חיילים משלו אותי לחדר האוכל, ראיתי את המנהיגים מביטים בי במבט זעוף פנים ולא התייחסתי. "אמרתי לכם מהמפגש הראשון, אני לא מצטערת על דבר" אמרתי והם כיווצו את גבותיהם.  "תביאו לה את האוכל" אמר הנשיא והחייל הנהן לבקשתו ומילא את מבוקשתו של הנשיא. הושיבו אותי באחד השולחנות והגישו לי את האוכל, זה היה נראה כמו הצרות שלי. "מה זה זה?" שאלתי לא מבינה "זה האוכל שלך עד שתתנהגי בהתאם ובכבוד כלפינו אמר הנשיא ונאנחתי. טעמתי והיה לזה טעם זוועה ,הנחתי את הכפית והרחקתי את הקערה ממני. "אנחנו מחכים" אמר הנשיא וגיחחתי "מי אמר שעומדת להתנצל? אני מוכנה להיות מורעבת ולא להתנצל בפניכם" אמרתי מחייכת מרוצה ממני, בכך שאני עומדת על שלי והם קשחו את לסתם בכעס. החיילים הרימו אותי בבת אחת ולקחו אותי יחד עם המנהיגים, הם שמו אותי ברכב ונסענו חזרה לבית שהמועצה מינתה לי. הם הכניסו אותי בכוח כאילו התנגדתי ללכת והמושיבים אותי על הכורסא  מול השולחן זכוכית שהיה עליו מלא ספרים עבים וגדולים, דיימון והשאר התיישבו על הספה והביטו בי בכעס. "תתחילי לפתור" אמר דיימון בכעס ונאנחתי.
הביי הצידה רואה ארבע חיילים מקיפים אותי ונאנחתי.  הביי בספרים והקמתי את מבטי למנהיגים רואה אותם כועסים ומחכים שאתחיל.
"עכשיו!" צעק עליי חייל שהיה לידי תופס בספר ומתביח אותו על השולחן בחוזקה.
לא עשיתי דבר, החייל למנהיגים התעצבנו , החייל אשר צעק אליי אחז בראשי מעיף אותו אחורה גורם לי להישען על משענת הכורסא ולהביט בו שמבטו זועם. "תלמדי" אמר חובט את ראשי בכיסא ועוזב אותי.
נאנחתי בכאב ושמתי יד על ראשי איכן שחטפתי את המכה. "אידיוט" לחשתי אוחזת בספר בכעס ופותחת אותו.
"יש לך שעה לפתור את כל הספרים" אמר לפתע דיימון והייתי המומה.
מי יצליח לפתור הכל בשעה?! "כולל דרך" אמר מדגיש לפני שבאתי לפתור על השאלה הראשונה,שמתי את ידי על פניי להירגע מהכיס שלי להעיף להם את הספרים על הפרצוץ המסריח שלה. החייל נגע לי בכתף על מנת להעיר אותי כאילו הייתי ישנה. הורדתי את ידי מפני והבטי בו בכעס והחזרתי את מבטי על הספרים. "אני הצטרף יותר כלי כתיבה" אמרתי והחייל הניח לי קלמר ענקי עם כלי כתיבה. לא הגבתי וישר לקחתי שלושה עפרונות רגילים והוצאתי מחק ומחדד. פתחתי את כל הספרים ונשמתי עמוק. קדימה.

רבע שעה עברה לה וכל פעם אני בתרגיל אחר. עד שאני כותבת את הפתרון לתרגיל האחר המוח שלי קולט את התשובה לתרגיל הבא. הרמתי את ראשי למנהיגים שעשינו עם כוס קפה בוחנים אותי "אם לא הספיק עד שעה?" שאלתי בסקרנותי דיימון התיישר הוא הוציא מכיסו את הפתק של הוריי. באותה שנייה הפלתי את העפקונות וחיפשתי בכיסי ולא מצאתי את הפתק. זעפתי פנים והוא הביט באדישות "אם לא תפסיקי זה לא יחזור אלייך אי פעם" אמר והבטי בו בכעס "אתה משקר" אמרתי ו הוא הניד את ראשו כלא, איך הוא תמיד מצליח לקחת את הפתק ממני?! "תחזיר את זה!" אמרתי בכעס קמה שהחיילים מרתיקים אותי בתנופה חזרה להתיישב. דיימון העלה מעט חיול והבטי בו בכעס. "תיק תק" אמר וכיווצתי את גבותיי ונאנחתי.
לקחתי את בעפרון בכעס והמשכתי לכתוב מהר יותר ומהר יותר.
נשאר לי דקה ונשאר לי עמוד. פתרתי במהירות את התרגילים ונשאר לי תרגיל אחרון הייתי בסוף התרגיל שניה מלרשום את התוצאה וקולו של דיימון הכריע את סוף ספירת הזמן. "תם זמנך" אמר והרמתי את מבטי רואה אותו מוציא מצית וישר קמתי, החיילים אחזו היא בחוזקה שכבר יכולתי להרגיש את ציפורניהם נגד עורי.
"לא! תעצור!" צעקתי ודיימון קירב את הפתק למצית "תפסיק! בבקשה!" צעקתי שדמעות זולגות על פניי, הוא קירב לאט לאט את הפתק למצית להניח את הפתק מעליה אך במרחק שאינה יכולה להישרף. "אני כל דבר! בבקשה!". צרחתי בבכי והוא כיבה את המצית, רציתי ליפול לרצפה להתמוטט בבכי אך אחיזתם של החיילים מנעה זאת ממני.
"תכבדי" אמר והנהנתי במהרה. "אוקיי, רק תפסיק" אמרתי בבכי והוא הכניס בחזרה את המצית לכיסו. "רצית להגיד משהו?" שאל ודמעות זלעו על פניי " אני מצטערת, אני אכבד  אתכם, אדבר בכבוד רק בבקשה אל תשרוף את הדף הזה" אמרתי בדמעות מתכננת והוא הנהן. החיילים שיחררו אותי ונשמתתי לכיסא בבכי שקט. דיימון זרק לעברי את הפתק אבל הדבר היחידי שעשיתי זה לכתוב מאיפה שהמשכתי, את התוצאה. סגרתי בפניהם את הספרים והבטי בהם. "פתרתי הכל" אמרתי והם הנהנו. קמתי מבלי לקחת את הפתק ו הסתובבתי לעבר המדרגות. "שכחת את הפתק שלך" קולו של דיימון נשמע מאחורי, עצרתי מסתובבת להביט בו "אתה המלא תיקח ממני את זה שוב, אז למה לך לגרום לי לחשוב שאני יכולה לשמור על הדבר היחיד שיש לי?" שאל בכול עצוב, הם שתקו לא יכלו להגיב, ידעתי שאין להם איך עליתי במורד המדרגות יחד עם שמירה שאינה אוחזת בי. עצרתי והסתובבתי, הבטי לאחור שכולם מביטים בי והבטי בפרופסור "ראיתי את המשוואה שבמעבדה, שישבת עליה מעל חמש שנים, פתרתי אותה, היא נמצאת בעמוד 167" אמרתי ומבלי לחכות לתשובה עולה בחזרה לחדרי.
נשכבתי על המיטה, אין לי כוח כבר, אני נפתסתי ואני לא יברח לעולם.
עצמתי את עיניי להירדם ואז בשנייה מכה פלאשבק תקפה אותי, כול הדרך מחזרה לפה לא שמו על ראשי שק שחור, ראיתי את הדרך החוצה. אני יכולה לברוח מכאן!
אז כנראה באמת כל פושע עושה טעות, טעות שמשבשת הכל. 
אני מחר אקח את הפתק אחת ולתמיד ואברח מכאן, מחר כל זה עומד להשתנות...
מחר אני אצא לחופשי להמשיך במסע שלי בעקבות משפחתי, בעקבות הדף הביתה.

⭐3 הצבעות להמשך⭐