לצעוד

פרק 23 האחרון לעונה

אני כבר לא בבית, אני בלונדון בעיר הבירה של אנגליה.
אני לא מאמינה שהצלחתי, אני לא מאמינה שברחתי מהארץ מבלי להיתפס על ידי המשטר.
המחשבות המשמחות עוברות בראשי אך לצערי גם החוששות.
אני ממשיכה לצעוד בשביל, פניתי בסמטה ושרפתי את הפאה, הכפפות וחליפת הטכנאי, אסור שישאר ראיות.
פיזרתי את שערי וחזרתי לשביל, אנשים אשר עברו ברחוב הביטו בי, הם בחנו אותי. פחד וחשש עבר בי, אם אני מוכרת להם.
"בעוד חמש דקות אנחנו כבר לא נהיה על האות"  שמעת את קולו של ג'וש.אנחה יצאה מפי, לפתעראיתי משהי שצועדת ברחוב שולחת לי חיוך, גוש' והאחרים צדקו, המשטר באמת עודלא פנה למדינות האחרות.
חלפתי על פני אנשים כמו אחת מהם ונכנסתי לפארק. "אפשר לדבר עם עינב?" שאלתי נאנחת יודעת שעליי להיפרד,משום שלא בטוח שנפגש שוב יותר לעולם. "כן?" שמעתי את קולה , ידעתי שכולם יכולים לשמוע אותי רך אני רוצה בכל זאת לדבר עם כל אחד לבד. "עינב, אני  רוצה רוצה להודות לך,את הזכרת לי משהי נורא חשובה שאבדה לי, משהי שלא הכירה אותי והתייחסה אליי כאל שווה, דומה" אמרתי ויכולתי לדמיין אותה מחייכת עכשיו. "אני רוצה להגיד לך שגם אם אנחנו על אדמות שונות, אני רוצה להודות ביומחד לך, כי בגלל אנשים כמוך אני כאן היום" אמרתי חושפת בפניה את מה שהחלתי כלפיה וכלפי יע והורי כשלא הספקתי להגיד להם זאת. נשמע דרך האוזנייה שהיא בוכה, אנני יודעת עם זה מתרגשות אך זה ברור מעצב. "תודה" אמרה וחייכתי לעצמי. התיישבתי על גבעה שהייתה פארק, לא היו אנשים לידי וזה מה שטוב בך, יכולתי לקבל פרטיות למרות שלא ידוע אם הם יודעם את השפה. "תמשיכי להיות חמודה כפי שאת" אמרתי והיא צחקקה בבכי. "תוכלי להביא לי את ג'וש" שאלתי לאחר שקט קצר בנינו, אין לי הרבה זמן להיפרד. לאחר כמה שניות בודדות כבר שמעתי את קולו של ג'וש מבעד לאוזנייה. "ג'וש תצא עם משהי" אמרתי מצחקקת יחד איתו. "בנות מתות עליך" אמרתי והוא צחקק, "בכל מקרה, השארתי לך פתק מתחת למקלדת של המחשב" אמרתי , נשמע רעש כאילו הוא מצא את הפתק ואז את המילמולים שלו כאשר קורא את הפתק. "אמיליה קובניץ' אוהבת אותך" מלמל ואז פרץ בצחוק עם קול בכי וחייכתי מלדמיין לראות אתו אדום ושמח. "תצא איתה, אולי יקרה משהו" אמרתי והוא צחקק "איך את יודעת?" שאל לא מבין שבקולו נשמע בכי. "אני חכמה מכם" אמרתי בחיוך חושף שיניים מרוצה ממני שהעלתי לו את הביטחון והוא צחק. "נשאר לך דקה וחצי" אמר ונאנחתי, נשאר לי אדם אחד להיפרד ממנו, דרק. 
"דרק?" שאלתי והוא נשמע בכל עצוב כאילו הוא בא או שהוא על סף דמות. "מה קורה קטנציק'?" שאלתי בצחוק שמעט עצב נשמע בקולי, היה לנו רגע להכיר את אחד השני לעומק, הוא הראשון שהבין אות, את המחשבות שלי. "בסדר" אמר בצחוק ולפי קולו יכולתי לדעת שהוא משקר. משקר כדי שהרגיש בסדר עם עצמי. "אני מצטערת שקיוותה אחרת, אבל אני יכולה להגיד לך שאתה נער חתיך דרק וחכם. בנות מתות עליך ולפי דעתי לא תהיה לך בעיה למצוא את המתאימה" אמרתי ושמעתי אותו נאנח ורעש כאילו הוא מנגב את הדמעות שזולגות על פניו ומושך באפו ונושם עמוק. "את המתאימה" אמר לאחר שקט קצר ונאנחתי, אני והוא לא יכולים להיות ביחד, משום שאני לא אוהבת אותו, אני מחבבת אותו ולא מעבר לזה. "דר.." אמרתי נאנחת אך הוא קטע אותי "אני אוהב אותך" אמר ונאנחתי,אני לא מסוגלת להגיב לו ולכן אני נפרדת ממנו. "להתראות דרק, היה לי כיף להכיר אותך" אמרתי שבקולי נשמע עצב, הוא נאנח קלות ונשם עמוק "להתראות אליזבת' אני עולם לא אשכח אותך, אני אוהב אות.." אמר נקטע על ידי האות שנעלם, זהו חלפו להן חמש דקות וכנראה לא אשמע מהם עוד לעולם. דמעה ירדה על פניי והתרוממתי מביטה בשמש שזורחת על פני השמיים מאירה את כל לונדון. אני מקווה שתהייה לי הזדמנות לפגוש אותם שוב. 
ירדתי מהגבעה עלייה התיישבתי והתחלתי לצעוד מחוץ לפארק במחשבה אחת:
אם אני בלונדון, אני הצטרף להמקם בו, אליי להכיר את העיר, גור פה. 
הוצאתי אלף שקל מהויזה והפכתי אותו לכסף אנגלי, קניתי מפה ואוכל, לא אכלתי מאתמול. 
הייתי עם המפה מוחזקת ביד אחת, היד השנייה אחזה במזוודה וראשי בוחן את המקום לדעת איכן אני נמצאת, אני צריכה מקום רחוק ממשטר, כך שאם המשטר יגלה שהגעתי לפה יהיה לי זמן עד שהם יגיעו אליי.
הלכתי בעקבות המפה מנסה להגיע למרכז העיר, צעדתי לתוך סמטה חשוכה שלפי המפהה זה אמור להיות קיצור דרך. נעמדתי בתחילת הסמטה מרימה את ראשי ונגלה לעיניי כמה גברים בחליפות, לא רציתי  להיתקל על צרות ובטח שלא למשוך את צומת הלב של המשטר "חדשה באזור?" שאל אותי לשם שינוי בעברית וסימנתי שכן. "רוצה שנעזור לך להתמקמם, מותק?" שאל ונאנחתי בכעס, שיכור.
הוא התקדם אליי, הוא בא להניח את ידי אך העפתי אותו ממני ושיתקתי אותו. "לא תודה" אמרתי ויצאתי מאותה הסמטה חזרה למסלול לפי המפה. 
הצהריים חלף ועוד לערב, הייתי רעבה אז הלכתי למסעדה והזמנתי פרגית ופירה, המאכלים גרמו לי להיזכר בהוריי המאמצים על איך שגידלו אותי ודאגו לי למשך כל ילדותי. איך שכול יום לאחר שהייתי מסיימת ללמוד מהספרים כי לא הייתי הולכת לבית הספרכי אז המשטר היה תופס אותי, אני תמיד הייתי רעבה והצלחת מלאה באוכל טעים ומגרה חיכה לי מונח על השולחן בהתיאבון מלא.
אני נזכרת בכול ארוחות הערב שיושבים כמשפחה אוהבת ותומכת, איך ישבנו אוחזים בידם זה של זה וקרנים בשמחה של אושר, הדבר הכייפה שבי שלמרות מי שאני ומה שהמשטר והעולם מחר לאנשים שאני הם לקחו אותי בכל זאת וגידלו אותי בחום ואהבה כמו כל ילד אחר והכי מדהים בזה שהחברים הכי טובים שלי היו ילדים רגילים ולא התייחסו אליי כאל שונה.
נתנתי ביס מנסה להיסחף עם הטעם של האוכל, אך אינו טעים כמו שהיו מכינים לי אז.. 
תמיד יהיה את הדבר הזה שאליו אי אפשר לוותר וזה האוכל של אמא.  
כאשר סיימתי לאכול את הארוחה אחסנתי את חפציי ארון שמירה, מלבד הפתק והארנק והמפה כמובן שבלעדיה אני לא יכולה ללכת לשום מקום אם אני לא רוצה לאבד את עצמי במקום הזה.
הלכתי בשביל בפארק הגדול, ראיתי ספסל עץ ומולו אגם, התיישבתי על הספסל הריק ועצמתי את עיניי לנגד הכל, לפני יממה אחת הייתי בדרך למוות ועכשיו, עכשיו אני בלונדון יושבת על ספסל מול האגם ועוצמת עיניים? אני האדם שהחיים שלו יצאו הכי הזויים עליי אדמות. אני רק בת 17 לפחות מחודש עברתי דברים הזויים, שריפה, אובדן, מאסר, גילוי אמת שכמו עור שנתלש מהגוף, בדיקות כמו איזה עכבר מעבדה וברחתי מהמדינה והפכתי למבוקשת מספר אחד ולא התמלא לי אפילו חודש.
אני יודעת שהמשטר מחפש אותי ות'אמת שכבר לא מזיז לי, פגשתי את האנשים ששיקרו לי, דיימון (=ראש המועצה) התאהב בי, חשפתי את הסוד שלהם בפני אלף ילד,הצלתי ארבעות נערים מתוך אלף ועכשיו אני מבוקשת בכל המדינה בה התגוררתי במשך כל חיי. הדבר היחיד שמזיז לי זה המצור שהטילו בצפון, המצור שמונע ממני להמשיך לעלות צפונה כי ידעו שלשם אני ינדוד, לדעתי ייקח להם זמן להבין שאחרי שיתחילו בחיפושים אחריי שבעצם שאני לא בארץ,אלא מחוץ לאר. יש בזה דבר טוב ויש בזה דבר רע,. הטוב בשכך שהמצור יפסק והרע שאני יהיה מבוקשת בכל העולם,כאשר ארצה לחזור לארץ הם יחכו לי בשדה תעופה ואפילו אני  יכולה להיתס על ידי משטר במדינה אחרת והם יעשו תמורתי החלפה.
אך לא היה לי בררה, זה או שאני נשארת בארץ ונמצאת על ידי המשטר או שאני בורחת מהארץ ולוקחת את הסיכון לאחדלמיונים שאצליח לברוח שוב ואני בחרתי שבאפשרות השנייה.