לצעוד

פרק 12

פסעתי לעבר הבית שעוד רעש המסוקים לא מפסיק להרעיש והמכוניות לא הפסיקו לעשות לנוע, חיילי משטר לא מספקים לנוע למשמרת  ביטחון ושמירה ועוד דיימון לשני חיילי משטר שמאחריי מלווים אותי בשביל לעבר פפתח הדלת. אני לא יודעת למה דיימון אחז בי כל כך חזק ,אבל אני יודעת שקרה משהו, משהו לא טוב.
עמדנו מול הדלת הבית, מבלי הוראה הדלת נפתחה והבחנתי בשיש חיישן תנועה.
כל המקום הזה ממוקלד יותר ממה שחשבתי, אין דרך לברוח מפה ואין דרך לצאת מפה. 
בחנתי את הבית ראיתי את הסלון, יפיפה ספה לבנה עם שולחן קטן זכוכית טלוויזיה כמעט בגודל הקיר מתכנן מתחתיה מזנון בצבע לבן כסוף תמונה. על הקיר הסמוך שלדי תמונה שאהבתי למען האמת  שה מצויר משהי מאזינה למוזיקה עם אוזניות על ספת הים.
הבחנתי במרפסת עם מיטה זוגית עם כריות ושמיכות, לידה יש פינת ישיבה עם שולחן קטן. מעקה ולמרפסת מדרגות מובילות לקומה מולי.
בכל חמישה צעדים יש חייל משטר חמוש מכף רגל ועד ראש, אפילו במתחם לא נראה כזאת שמירה. נזכרתי בדרך לדלת הוילה ראיתי קבוצת אנשים שיש להם אותו סימול שיש לדיימון על החולצה, יכול להיות הם חלק מהמועצה גם כן?.
ניערתי את ראשי בסגירת דלת.
הביי לאחור רואה את דיימון בלבד בין שני חיילים שומרים על הדלת מבלי שני החיילים שתמיד ליוו אותנו. "לכי לחדרך, תחליפי למשהו יותר נוח" פקד ונאנחתי מעט. עליתי שאני רואה את כולם עם מבטים קרים כקרח.
עליתי במדרגות לקומה השנייה רואה מסדרון ואז רואה דלת שיש שם שלט
חדר שינה
מצאתי! אחזתי בידית פותחת את הדלת לרווחה רואה חדר יפהפייה.
מצעים בצבע לבן המיטה בצבע אפור עדין ורהיטים בצבעים לבן אפור וכחול רויאל.
ואוו...
התרכזתי בפקודתיו של דיימון, אין לי רצון ישר להרתיח אותו, המלא הכאיב לי בדרך לכאן. פתחתי את הארון הלבן עם הידיות שנראות כמו אבן יהלום, אבל כמובן שזה לא יהלום אמיתי, אלא זכוכית.
ראיתי מגוון בגדים. הוצאתי מהארון טייץ', גופייה שחורה והלבשה תחתונה.
הסרתי מעליי את החולצה וראיתי את הסימן מאחיזתו של דיימון והתפלעתי לראות שהוא סגול. לא צחקתי שחשבתי שהוא הכאיב לי.
התפשטתי וכמובן הוצאתי מכיס מכנסי את הפתק של אמי.
הלבשתי בג'קט דקכך שנפצע שדיימון עשה לי מותר לעיניו כולם. לקחתי את הפתק והכנסתי לתוך כיסי. אקח אותו איתי לכל מקום, לא אסתכן שאחד מחיילי המשמר יקבל הוראה לקחת את זה מהמגירה שלי.
נגלו לעיניו חמישה לכל היותר אנשים שלושים כמו דיימון עם אותו סימול על ג'רי החליפה. באתי לרדת במדרגות אבל שני חיילים עצרו אותי.
"אסור לסגן את חברי המועצה, תעשו עליה בדיקה" אמר החייל מימין ו הייתי בהלם. "הכנסת אותי למבצר בלי כלום, מה אני כבר יכולה כבר לשאת" שאלתי בכעס והחייל הביט בי בכעס להניח יד על אקדחו ונאנחתי. "בסדר" אמרתי נאנחת בכעס מרימה את ידיי מאחורי ראשי שאותו אחד שהיה מולי עובר מאחוריו שמבטם של על החמישה עליי ומבטי רק על דיימון. אי אפשר לסמוך אל אף אחד מהם.
לפתע הורידו לי את הג'קט והפצע נחסך בפני כולם. ראיתי את מבטו של דיימון שהוא בהחלט מופתע ממנו.
החייל סיבה אותי הצידה ונעמד מולי. הוא התחיל עם רגליי ואז בא למותנים להוציא את הפתק. לא ראיתי בעיניים, הוא בא לקרוע את זה ו אני ישר חטפתי את זה מידו.
אני: זה שייך לי.
אמרתי בכעס הוא הביט הצידה לעבר החמישה ואחד מהם הוראה לו לקח לי את הפתק ולהביא לו את זה.
אני והוא הבטנו אחד בשנייה.
"ממש לא!" אמרתי ובשנייה תפסו אותי שני חיילים וכל הנשרים בבית כונון אליי ואפילו נקודות אדומות על גופי.
החייל חטף מידי את הפתק וכעס רק גבר בי.
הוא מסר את זה לחייל השני ו הוא העביר את הפתק לאותו אחד שהוריה את הפקודה. הוא פתח את הפתק יקרא בלב ואז הנהן ושיחררו אותי. התיישבתי בכעס.
באתי לרדת אך החייל שוב עצר אותי ונשפתי בכעס. הוא בא לבדוק את החלק העליון ונתנתי לו סתירה ליד. "תשאיר את הידיים שלך במקום" אמרתי בחכיכת שיניים והחייל שלידו הנהן. ירדתי במדרגות שאני נעמדת מול האיש שמחזיק בפתק. "אני מאמינה שזה שלי" אמרתי חוטפת את זה מידו.
הכנסתי את הפתק לכיס מכנסי בטייץ' והרמתי את מבטי שכולם מביטים בי, אחד מהם סימן לי לשבת על הכורסא וכך עשיתי, אני ישבתי בכורסא והם בספה. שני חיילים שמו את ידיים עליי משתיקים אותי לכיסא למקרה שאני יתנגד.
הבטנו זה בזה בשתיקה מוחלטת.
"זה הכרחי?" שאלתי שוברת את השתיקה "כן" אמר דיימון ונאנחתי.
"אוקיי מה הקטע?  למה העברתם אותי לכאן?" שאלתי והם נאנחנו
"אנחנו העברנו אותך לפה בכדי לראות את סיבת השינוי בגוף שלך, מדוע הוא שונה, למה את חזקה יותר, חכמה יותר לעוד תכונות שלא מאוזנות לגילך" אמר והנהנתי.
"אנחנו נעקוב אחריך תמיד, 24/8 אז אל תנסי לברוח כי את לא תצליחי" אמר דיימון והנהנתי בשקט.
"במידה ואת תחרגי מאחד התנאים שהסברתי לך פעם קודמת העונש לא יהיה כיף" אמר והנהנתי בשקט.
באתי לקום אך החיילים שיצרו אותי בחזרה לכיסא. עצמתי את עיניי מעוצמת המכה. פקחתי את עיניי מביטה בחמישיה.
"את לא מקבלת מסיימת את השיחה עם אנחנו לא חושבים שסיימנו" אמר ונאנחתי בכעס.
"אוקיי, אפשר שאלה?" שאלתי והוא הנהן
"קיבלתם את מה שרציתם, אותי, בדיקת דם, תרופה, ניסויים, בדיקות מוזרות. מה אתם עוד רוצים ממני?" שאלתי והוא נאנח "תשובה לשאלה המרכזית, אי את בת 17 ויש לך עוצמה מדהימה?" אמר ונאנחתי "יופי לא חשבתי שיש לך את התשובה לזה, עד שתהיה לך התשובה את נשארת באחראיותינו אותה לא יוצאת מהגדר שנקבע לך עד הודעה חדשה" אמר ונשפתי בכעס ונאלצתי להסכים באי רצון.
הם קמו "השיחה הסתיימה" אמר והחיילים שיחררו אותי.
קמתי מהכורסא עם מבט זועף, הם הלכו לדלת ואני נעמדתי מוליהם. הם נעצרו מביטים בי, לפתע טעינת נשק נשמעה והרגשתי משהו צמוד לגבי, אקדח!