"מה?" שאלתי אותו בשוק "שאלתי אם הארי לא אמר לך להשאר בבית" זאיין אמר בגיחוך והתקדם לעברי, מבט משועשע נמצא לו בעיניים "מאיפה אתה יודע?" ירקתי אליו וצעדתי אחורה בזמן שהוא המשיך להתקדם אליי "אפשר להגיד שהוא הזהיר אותי לא להתקרב אלייך, אבל יש בעיה" הוא אמר בשקט בקול עמוק "מ-מה הב-עיה?" שאלתי אותו בקול רועד וחלש "הבעיה היא שככל שמרחיקים אותי יותר מדברים, ככה אני יותר רוצה אותם ומספיק שאני חומד אותם לעצמי" הואא אמר בקול שקט ככה שבקושי שמעתי אותו "לא מעניין אותי" אמרתי לו בעצבים והסתובבתי במקום שלי, התחלתי לרוץ ישר מבלי מחשבה על מה אני עושה, צפירה חזקה הדהדה לי באוזניים ואור כוון לי ישר אל העיניים. הרגשתי עצם דוחף אותי קדימה ומסיט אותי מהמסלול של הרכב שנסע במהירות מאיתנו "תיזהרו!!" הנהג צרח מבעד לחלון האוטו והמשיך בנסיעה "את בסדר?" קול רך שאל מאחוריי והסתובבתי, מופתעת לגלות שם את זאיין התחלתי ללכת משם. "זה מה שאני מקבל על זה שהצלתי לך את החיים? יותר מפעם אחת??" זאיין שאל ורץ אחריי "למה בכלל הצלת אותי? כדי שתוכל לשחק בי או לשתות אותי יותר מאוחר?" צעקתי אליו והגברתי את המהירות של ההליכה שלי "לא ממש לא" זאיין אמר ועצר את ההליכה שלו אחריי, כששמתי לב לזה שלא עקב אחריי עצרתי והסתובבתי אליו "לא מעניין אותי למה רק אל תתקרב אליי יותר" אמרתי לו ומבלי לחכות לתגובה שלו הסתובבתי והמשכתי בדרך שלי לכיוון הבית.
כשהגעתי הביתה סגרתי מאחורי את הדלת וקברתי את עצמי בתוך הספה בסלון הדבר היחידי שרציתי עכשיו היה להכנס לשינה עמוקה ולא לקום...טוב הייתי יכולה להגשים רק חצי מהרצונות שלי, הלכתי לכיוון החדר מתעלמת מהשעה המוקדמת, ונחתתי על המיטה בכבדות. לפעמים אני תוהה אם לשכור דירה לבד זה היה רעיון כל כך חכם מההתחלה הכל היה בודד מידי בשבילי.
לפני ששמתי לב הייתי צריכה כבר לקום מהמיטה ולהתארגן לבית ספר, אחרי מה שהיה אתמול הבהרתי לעצמי שאני חוזרת לשגרה של החיים הרגילים ולא נותנת לשום דבר לעצור אותי!!, למרות שכל כך לא רציתי קמתי מהמיטה והתארגנתי לבית ספר ממלמלת לעצמי מילות שכנוע שזה ייגמר עוד כמה חודשים כשאני אסיים בית ספר לגמרי.
אחרי שסיימתי להתארגן יצאתי מהבית ונסעתי אל כיוון בית הספר "ג'ייד!" אמילי צעקה אליי כשראתה אותי עוברת את שער בית הספר "היי אמ" אמרתי לה בחיוך ונתתי לה חיבוק קטן "איפה היית אתמול חיפשתי אותך שעות!" היא צעקה עליי ונאנחתי, שכחתי ממנה לגמרי "אני כל כך מצטערת אמילי לא הרגשתי הכי טוב הלכתי הביתה" אמרתי בקול חסר רגש והרגשתי את עצמי מתכווצת כשהבנתי שאני לא מפסיקה לשקר לה "בסדר אבל את מרגישה יותר טוב עכשיו?" היא שאלה והתחלנו להתקדם לעבר הכיתה "כן" מלמלתי אליה ורגשות האשמה אכלו אותי יותר.
יום הלימודים עבר לאט, לאט מידי. כשאני ואמילי עשינו את דרכינו אל הרכבים שלנו דמותו של זאיין והחבורה שלו הפריעה לי בעין, יכולתי לראות את ההבעה המופתעת של הארי כשראה אותי. כנראה שחשב שאני באמת מקשיבה לו, אבל הדמות של זאיין שחקרה כל תנועה של הגוף שלי הלחיצה אותי יותר. נפרדתי מאמילי ליד האוטו שלה ועשיתי את הדרך לאוטו שלי "ג'ייד!!" הארי צעק אליי כשנפרדתי מאמילי ועשיתי את עצמי כאילו לא שמעתי אותו "ג'ייד!!" הארי צעק שוב רץ אליי, כשהגיע אליי הוא תפס בשורש כף ידי וסובב אותי אליו "אני מכירה אותך?" שאלתי אותו בטון סרקסטי אבל כנראה שהגאון לא הבין נכון כי העניים שלו התרחבו והביטו באימה בדמות של זאיין שעדיין צפה בי "מה אתה רוצה הארי?!?" נהמתי אליו בעצבים והוא נאנח "גאד חשבתי שזאיין הפעיל עלייך שליטה מוחית" הוא מלמל מתחת לנשימה שלו והעביר את היד שלו דרך השיער "עשה מה??" שאלתי אותו בשוק והסתובבתי במקום, הארי תפס לי בשורש כף היד לפני שיכולתי ללכת "תירגעי הוא לא ייעשה את זה" הוא אמר בשקט והחזיק אותי במקומי "מאיפה אתה יודע?" שאלתי אותו והוא ירה אל זאיין מבט מלא עצבים "כי אם כן אני אפרק אותו" גחכתי לעצמי בשקט והארי הביט בי במבט שואל "גם מבלי לדעת את היכולות שלך אני יכולה לדעת שזאיין נמצא ב'עסק' הזה יותר זמן ממך והוא יותר חזק ממך אין לך מה לשקר לי" אמרתי לו והוא הסתכל עליי מופתע, כשהוא לא הגיב פשוט הלכתי משם לא נותנת לו אפשרות לעצור אותי שוב.
רגע לפני שהגעתי הביתה החלטתי ללכת בדרך הארוכה ולנקות מחשבות, חתכתי אל דרך 'קיצור' שהאריכה את הדרך הביתה ברבע שעה ופשוט שקעתי במחשבות ותהיות. כשהתחיל להיות יותר קריר קברתי את עצמי בג'קט ונאנחתי. אני שונאת חורף המזג אוויר גורם לי להיות דיכאונית.
כשהייתי לקראת סוף המסלול הגוף שלי נדחף אל קיר האבנים שהיה לידי, כמובן שלא ציפיתי שזה יהיה אחר מזאיין המציק מאליק "את באמת חושבת שאת תוכלי ללכת ולהתחבא מאחורי ערפד מתחיל בשביל להתחמק ממני?!?" הוא שאל האחיזה שלו מתחזקת משנייה לשנייה והעיניים שלו ירו לכיווני גיצים "אתה מכאיב לי" מלמלתי אליו בקול רועד מתעלמת מהשאלה שלו "את באמת חושבת שאני מפחד מערפד שקטן ממני בלפחות מאה שנה?" הוא שאל בזלזול והסתכלתי לו בעיניים מופתעת, מאה שנה?? גאד אז בן כמה הוא?? "אני חושב ששכחת עם מי את מדברת" הוא ירק אליי והעביא את הידיים שלי מעל לראשים שלנו, הוא אחז בשני הידיים שלי ביד אחת וביד השנייה הצמיד את המותניים שלי אל קיר הלבנים "שכחת או שנדמה לי?" הוא שאל בגיחוך והצמיד את המצח שלו לשלי, יכולתי להרגיש את הנשימה שלי נעצרת מפחד ואת דפיקות הלב שלי מתגברות, לא יכולתי להחליט אם זה מהתרגשות או מפחד.
זאיין החזיר אותי אל המציאות כשהרגשתי אותו מניח את השפתיים שלו על שלי, הוא בעדינות שחרר את האחיזה שלו מכפות הידיים שלי ואחז בצידי המותניים שלי גורם לי להיות שבויה באחיזה שלו. ניסיתי להילחם בו בכך ששמתי על הכתפיים שלו את הידיים שלי וניסיתי לדחוף אותו בכל הכוח שלי, מה שלא עזר. אני לא מאמינה שאת הנשיקה הראשונה שלי אני חווה מתוך אילוץ!! תמיד רציתי נשיקה ראשונה מושלמת, עכשיו אני לעולם לא אקבל אותה. נשמע פטתי אני יודעת אבל לא הייתי מוכנה בשביל חבר ראשון ונשיקה ראשונה אפילו עכשיו אני לא מוכנה לזה
כשזאיין לבסוף ניתק את המגע בין השפתיים שלנו, הוא הביט בי במבט תוהה "נזכרת עם מי את מתעסקת או ש.." הוא אמר ועצר באמצע, חושף את הניבים שלו אליי. הנהנתי בפחד והוא גיחך אליי "ילדה טובה" הוא מלמל וחזר לנשק אותי, כשניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו הידיים שלו לחצו לי על המותניים יותר חזק מזהירות אותי ממנו.
כנראה שאני באמת לא יודעת עם מי אני מתעסקת
********************************
בנות מצטערת על ההפרשים הארוכים אבל אין לי הרבה זמן לכתוב..... אבל אני אשתדל לכתוב. תגיבו אם אהבתן :)
