השיעור לא עובר!!:" מלמלתי לעצמי בעצבים וזזתי באי נוחות בכיסא שלי, זה שיעור מדעים השיעור שאני הכי שונאת והכי משתעממת ממנו.
את האמת היה משהו בשיעור הזה שהיה כיפי, יש לי ילד בכיתה הבאד בוי של הבית ספר שתמיד עושה בעיות, שנמצא איתי בשיעור הזה. תמיד במקום להביט במורה הבטתי בתלמיד הזה וניסיתי להבין אותו.
למרות שכולם חשבו שהוא הילד הרע שעושה בעיות ואין לו לב, ידעתי שיש משהו בילד הזה, אולי זה החבר האידיוט שלו, זאיין מאליק ה'שקט' של השכבה שמשפיע עליו לרעה, אבל יש בו משהו.
הייתה תקופה שהכל היה בסדר שהוא אפילו היה חנון אבל אחרי סוף שבוע שהוא נעלם הוא פשוט התהפך, הוא התחיל לשתות לעשן ויש שמועות שהוא אפילו משתמש בסמים. אני יודעת שהכל שמועות אני לא מאמינה לכלום, זה רק ילדים משועממים שמחפשים למי להציק. אני לא מאלה, אני לא מאמינה לשום דבר שנאמר בבית ספר.
"ג'ייד תקשיבי בבקשה לשיעור" המורה אמר וגרם לי לנתק את המבט מהנער שישב לפניי,"סליחה" מלמלתי והתיישרתי במקום שלי, הסתכלתי על המורה אבל עדיין מזווית העין בחנתי אותו השיער החום שלו התפרע, והישיבה שלו הייתה כאילו נרדם, מה שלא מפתיע זה קורה לו יחסית הרבה.
"כיתה אתם משוחרים לא לשכוח לעשות שיעורי בית" המורה צעק כשהיה צלצול, לא התייחסתי כל כך לדברים שלו פשוט ברחתי מהגיהנום הזה שנקרא כיתה, מכיוון שזו שעה אחרונה יצאתי מבית ספר ונכנסתי אל האוטו שלי, ראיתי את זאיין והחבורה שלו עומדים בצד השני של החנייה ומתווכחים, מה שהיה לי מוזר כי בדרך כלל היו מסתדרים טוב ולא היה מקרה שרבו.
התעלמתי מהעניין, מה? אלה נערים כל העולם של הנוער זה ריבים ועישון לא ככה? לפחות רובם. כשהתחלתי את הנסיעה ראיתי גם את אחד הבנים מהחבורה של זאיין נוסע באוטו לידי. עקבתי אחריו במבטי כשעצרנו באחד הרמזורים וראיתי שדיבר בטלפון, היה נראה שמי שדיבר איתו בהחלט הצליח לעצבו אותו. כי הוריד בצאוור שלו נמתח בצורה מפחידה והמבט שלו נהפך לקשה ומאובן. שנייה לפני שהרמזור התחלף לירוק הוא הסיט אליי את מבטו. הדבר היחידי שיכולתי לראות היה את העיניים שלו שהיו אדומות לעומת העיניים הירוקות שהיו לו בדרך כלל, הפנים שלו היו חיוורים מהרגיל והיה נראה כאילו הוא עומד לתקוף מישהו.
לפני שהספקתי בכלל להסיט ממנו את המבט שלי הוא לחץ על הגז ונסע משם במהירות "מה לעזאזל??" צעקתי בהפתעה כתגובה למהירות שהרעידה את האוטו שעדיין עמד ברמזור.
אחרי שיצאתי מהשוק שנהיה לי חזרתי לנסוע ונסעתי אל כיוון הבית שלי, לא יודעת מה השם של אותו אחד אבל הוא אידיוט הוא יכל לגרום לתאונה עם המהירות הזאת!.
כשנכנסתי הביתה טרקתי את הדלת מאחורי ונחתתי על הספה בעייפות, אי גרה לבד בבית כי המשפחה שלי עברה לקנדה ואני בשנה האחרונה אז אני מתחילה את החיים שלי לבד יותר מוקדם מהרגיל.
כנראה שנרדמתי כי התעוררתי מצעקות שהיו מחוץ לבית, שפשפתי בעצבים את העיניים שלי וקמתי מהספה "מי המעצבן שמעיר אותי?" מלמלתי בעצבים וניגשתי אל החלון מולי. הרחוב היה ריק אבל עדיין הצרחות המשיכו, הרוחות ברחוב היו מפתיעות כי היה חם בחוץ וחוץ מלחות לא היה כלום. יצאתי מהבית וחיפשתי אחר מקור הצרחות, הפתעתי את עצמי כשהמשכתי לכיוון קצה הרחוב כשהצעקות רק מתחזקות. כשהגעתי אל כניסת הרחוב הסתכלתי אל הצדדים וחיפשתי אחר מישהו שעמד שם, מישהו שיכל לשמוע את הצרחות כמוני אבל אף אחד לאהיה שם כאילו אף אחד לא שומע את הצרחות.
התקדמתי עוד קצת לכיוון התחנה וראיתי קבוצת אנשים מבוגרים בגיל השלושים יושבים שם ומפטפים הבטתי בהם,או שלא היה להם אכפת מצרחות או שהם לא שמעו אותם "רק אני שומעת את זה?" שאלתי את עצמי בגיחוך ופניתי לכיוון הבית שלי , גאד אני מקווה שאני לא מתחרפנת.
הגעתי הביתה והצרחות הפסיקו "אתם צוחקים עליי נכון?" צעקתי לאוויר בעצבים ופניתי אל המטבח, הכנתי לעצמי ארוחת ערב והתיישבתי על יד השולחן. אחרי שסיימתי לאכול וארגנתי את המטבח התיישבתי בסלון וראיתי טלוויזיה, ראיתי דוקטור הו שזה מן סדרת פנטזיה, תמיד אהבתי את סגרות הפנטזיה האלה שבהן יש כוח על טבעי ויש בו רומנים, נשמע ילדותי אבל תמיד דמיינתי את עצמי בחיים כאלה, שאני עם זוגיות עם הדמות הראשית ויש לו כוח על טבעי, זה נראה לי ממש מגניב.
בערך בסביבות שבע כבר התחיל להחשיך ומשום מה הפעם זה הפחיד אותי להיות לבד בבית, בחושך הזה כשמדי פעם אני עדיין שומעת את הרעשים מבחוץ. התקשרתי אל דילן שהיה החבר שלי וקיוויתי שיענה לי "הלו?" שמעתי אותו אומר כשענה לפלאפון "הו דילן תודה לאל שענית" מלמלתי בשקט ונאנחתי לרווחה "מה קרה ג'ייד הכל בסדר?" דילן שמע במהירות ושמעתי כמה מלמולים מהצד השני "דילן יש מצב אתה בא? יש בחוץ רעשים מוזרים ואני די מפחדת להיות כאן לבד" אמרתי בבישנות וחיכיתי שיגיב "ג'ייד אני לא יכול אני בסמינר אבל אני אסיים ואני ישר אבוא אלייך טוב?" הוא אמר ונאנחתי "טוב אבל תסיים מהר" אמרתי בקשט מקווה שהוא בכלל שמע, וניתקתי.
ישבתי על הספה עם ברכיים מחובקות והטלוויזיה פעלה על ערוץ הילדים, ילדותי אני יודעת אבל לא ממש ראיתי טלוויזיה יותר חשבתי על היום, הרגשתי את הלב שלי דופק במהירות כשניסיתי להרגיע את עצמי "דמאט!!" צעקתי בבהלה כששמעתי את פעמון השער מצלצל "מי לעזאזל מציק בשעה כזאת?" שאלתי בעצבים ויצאתי מהבית לכיוון השער.
"כן?" שאלתי בשקט כשהייתי ליד השער "ג'ייד?" הקול שאל והתקדמתי עוד קצת, בשער הייתה דמות עם בגדים שחורים וכובע קפוצ'ון עליו "כן מי אתה?" שאלתי בקול רועד ועצרתי באצמע, "זה הארי אני יושב מלפנייך בשיעור" הוא אמר והוריד את הקפוצ'ון, הארי עמד מולי כשיש סימני דם על הפנים שלו "הארי? מה לעזאזל קרה לפנים שלך??" שאלתי אותו בבהלה והתקדמתי אל השער "זה סיפור ארוך אבל מישהו מחפש אותי יש מצב את תפתחי לי?"
