"לא מוצא חן בעינייך?" הוא שאל בגיחוך והביט בי בעיניים מזלזלות "לא!! עכשיו עוף ממני" צעקתי וניסיתי להדוף אותו ממני אבל החוזק שלי לא השתווה לשלו בשיט "לא נראה לי" הוא מלמל בקול עמוק והתכופף אל הפצע שיצר עם הניבים שלו "זה יפה לך את יודעת?" הוא מלמל והרגשתי אותו מחליק את השפתיים שלו על הפצע הצורב "בבקשה תפסיק אתה מכאיב לי" אמרתי בשקט ונאנחתי כשחיזק את האחיזה של השפתיים סביב הפצע "די" מלמלתי ונתתי לגוף שלי ליפול אל הרצפה "לא תעמדי" הוא מלמל והכריח את הגוף שלי לעמוד מולו. הנדתי בראשי ונתתי לו ליפול לאחור כששחרר את המגע בין שנינו.
הוא הביט בי במשך כמה זמן עם עיניים סקרניות, כשאני ניסיתי לצאת מהאחיזה שלו "מה אני אעשה איתך עכשיו?" הוא מלמל והעביר קבוצת שיער שלי אל מאחורי האוזן, הבטתי בו עם עיניים פתוחות לרווחה ומבוהלות "לא צריך לעשות כלום" אמרתי במהירות ואחזתי בידיים שכלאו אותי במקומי. הוא רק צחקק ואמר "כן צריך, את תספרי לכולם את האמת, ואני לא רוצה שתספרי" עצמתי את העיניים שלי חזק ומלמלתי בכאב "בבקשה אל תפגע בי, אני לא אספר לאף אחד. אם אני אצטרך אני גם אשחק את החברה המזדיינת שלך" כשפתחתי את העיניים שלי ראיתי שהביט בי בעיניים סקרניות "מה? לא מה שציפית?" שאלתי וראיתי שניתקתי אותו ממחשבות "לא" הוא מלמל והתקרב אל האוזן שלי "יותר טוב" הוא אמר בקול אמוק ונישק את הפצע שגרם, מה שגרם לי להתקפל.
כשהצלצול היה והילדים התחילו לצאת מהכיתות הצלחתי להשתחרר מהמגע של זאיין ורצתי הביתה כשאני מחזיקה את הפצע בצוואר כדי שאני לא אדמם,להפתעתי זאיין לא עקב אחריי כך שהגעתי מהר הביתה "מה לעזאזל קורה פה?" שאלתי בעצבים את עצמי והלכתי אל השירותים.
הצוואר שלי היה מחורר על ידי הניבים הארוכים של זאיין, הייתי חיוורת ונראיתי רע, היה נראה כאילו אני עומדת להתמוטט "שיט" מלמלתי בכאב כשכיסיתי את הפצע בפלסטר והפעלתי עליו לחץ.
אחרי כמה זמן הדימום הפסיק אבל עדיין הרגשתי מאוד חלשה לא נראה לי שמחר אני אלך לבית ספר, בכל מקרה לפני כמה דקות שאבו ממני דם כאילו זה היה ממתק.
את כל הערב ביליתי בשכיבה על הספה והסתכלות על סרטים. לא הכי כיף אבל הייתי עייפה מידי, מבחינה פיזית ונפשית ביחד.
בסביבות תשע שכבר הייתי על סף להירדם פעמון שער הכניסה צלצל, בלי רצון קמתי מהספה ויצאתי אל שער הכניסה "מי שם!?" צעקתי אל החושך כשראיתי דמות בצללים "זה הארי!!" הדמות צעקה, ידעתי שבאותו הרגע כדאי להסתובב או יותר נכון חייב להסתובב אבל כשזאיין לא תקף אותי כשהייתי במרחק נגיעה ממני ולא תקף רק כי השער הפריד בינינו, זה נתן לי ביטחון במיוחד שהוא נראה יותר מפחיד "מה אתה רוצה?!?" צעקתי עליו והדלקתי את האור לידינו. הארי הביט בי בשוק מבטו נעול על הפלסטר שהיה מוכתם בדם "מה לא מה שרצית??" שאלתי אותו בזלזול "לא! ממש לא! לא רציתי בכלל שיגיע אליך! רציתי רק שלא יגיע אליי!" הוא צעק ודחף את ידיו אל השיער בעצבים "טוב אבל זה קרה!" צעקתי עליו והסתובבתי ללכת "ג'ייד!" הארי צעק והסתובבתי "מה?" שאלתי אותו בעצבים "אל תצאי במשך כמה ימים מהבית" הוא אמר והביט בי בעיניים "מי אתה שתגיד לי מה לעשות?" שאלתי אותו בשקט וצמצמתי עיניים "בבקשה תקשיבי לי, את חייבת להישאר בבית אני לא רוצה שתפגעי, אני חייב להפסיק את זאיין. הדבר היחידי שאני מבקש ממך זה שתישארי בבית בטוחה ושלא תזמיני אף אחד להיכנס אליך הביתה" הוא אמר בקול מתחנן ונאנח "מה זה משנה אם אני אזמין? גם אם לא הוא יוכל להכינס אני לאבטוחה בבית כמו שאני לא בטוחה בבית ספר" אמרתי ושילבתי ידיים "אז זהו שלא אנחנו לא יכולים להיכנס לבית שלא שלנו אלא אם כן מזמינים אותנו אז רק אל תזמיני אף אחד"הוא אמר ולפני שהספקתי להבין נעלם "אידיוט" סיננתי בשקט והסתובבתי אל הבית. יופי אז עכשיו אני כלואה בבית למשך כמה ימים ואני לא יכולה לצאת החוצה.
בבוקר כמו שהארי ביקש, נשארתי בבית ולא יצאתי החוצה, הפלאפון רטט והסיט את תשומת ליבי מהטלוויזיה. לקחתי אותו מהשידה וראיתי שזאת הודעה מאמילי חברה שלי מבית הספר 'היי למה לא באת היום לבית ספר?' נאנחתי כשראיתי את ההודעה, מה אני אמורה להגיד לה? חשבתי כמה דקות לפני שהקלדתי לה תשובה 'היי סורי שלא הודעתי לא הרגשתי טוב קרה משהו מעניין?' לא עברו שתי דקות והיא ענתה לי 'לא, חוץ מזה שפספנו שיעור מתמטיקה, את רוצה אני אבוא להיות איתך?' זאת אמילי זה בסדר אם אני אזמין אותה נכון נכון? הרי היא החברה הכי טובה שלי ואני אדע אם היא ערפד 'כן בטח, לא תזיק לי חברה' עניתי לה ונאנחתי. הארי לא יתחיל לשלוט לי בחיים רק כי סיבך אותי בצרות 'סבבה אני בחוץ כבר' היא ענתה אחרי כמה שניות ונאנחתי אני מקווה שאני לא עושה יותר בעיות 'יופי תיכנסי' שלחתי לה והתיישרתי על הספה.
הדלת נפתחה ואמילי התיישבה לידי "מה קורה?" היא שאלה וחיבקה אותי חיבוק קצר "בסדר" מלמלתי אליה ונשענתי אחורה על הספה "מה יש לך על הצוואר?" היא שאלה ומיששה את הפלסטר "לא אל תגעי זה כואב" אמרתי במהירות והעפתי ממני את היד שלה "למה? מה קרה לך שם?" היא שאלה שוב והביטה בי במבט מסוקרן "לא קרה כלום נחתכתי עמוק בצוואר וזה עדיין כואב לי" אמרתי לה במהירות את התירוץ הראשון שעלה לי לראש "איך לעזאזל הצלחת לחתוך את עצמך בצוואר??" היא שאלה וצחקקה "סיפור ארוך" מלמלתי ונאנחתי, אני לא אוהבת לשקר לה היא עזרה לי כל כך הרבה פעמים ואני גומלת לה בכך שאני משקרת לה, איזה מן חברה אני??
"אז... שמעתי שאת עם זאיין" היא אמרה ומרפקה לי את הצלעות "לא אני לא" אמרתי ודחפתי אותה ממני "אבל הוא אמר לכולם שאתם זוג" היא אמרה והביטה בי במבט מבולבל "שימשיך לחלום" מלמלתי ושילבתי ידיים "יש לך מעריץ ג'ייד"" אמילי אמרה ונאנחתי אני חברה כזאת רעה "כנראה"" מלמלתי וחייכתי אליה חיוך מאולץ
***************
סורי שלא העלתי פרק הרבה זמן פשוט לא היה לי זמן.... וסורי שהפרק לא מעניין כל כך אבל הוא יעשה מעניין יותר בפרקים הבאים
CREATE ג'ייד לא נהייתה ערפדית ואפשר לכתוב בקטגוריית
