אחרי שזאיין שתה ממני, שזה די מגעיל אותי אבל זה כדי שהוא לא יתעלף לי פה, הרמתי את הצוואר והחזקתי בצוואר שלי "יותר טוב?" שאלתי אותו ונתתי לו כאפה על הפנים שיתעורר לגמרי "כן תודה" הוא החזיר בקושי וקם מהרצפה "אולי כדאי שתישב קצת?" הצעתי לו ותפסתי לו את פרק כף היד שיעצור "לא אני בסדר, לא כמוך" הוא אמר והביט בי מלמעלה כשאני עדיין יושבת על הרצפה "אני בסדר" מלמלתי אליו וניסיתי לקום אבל נפלתי שוב על ההרצפה "לא את לא איבדת היום המון דם" הוא אמר יותר לעצמו והתכופף לעברי "מה אתה עושה?" אמרתי לו בעצבים כשהוא החליק את הידיים שלו למתחת הרגליים שלי ואחז במותניים שלי בשנייה "מרים אותך, אני לא חושב שאת תצליחי ללכת" הוא אמר והרים אותי באוויר "לא! תוריד אותי!!" צעקתי עליו והתפתלתי באחיזה של הידיים שלו "תפסיקי את תפלי" הוא אמר בקול קשה והסתכל לי בעיניים "תוריד אותי עכשיו" אמרתי לו ויריתי אליו חצים לעיניים שאם היו אמיתיים היו הורגים אותו במקום, "אל תשכחי עם מי את מדברת" הוא אמר בקול קר וקשה וגרם לי לעצור "אל תאיים עליי" אמרתי אליו בקול עצבני "זה לא איום זה עובדה" הוא החזיר וחיזק את האחיזה בי "כדאי שתעצמי את העיניים שלך, אם את לא רוצה לחטוף סחרחורת" הוא אמר בגיחוך ועצמתי עיניים בדיוק כשהתחיל לרוץ במהירות. כשהרגשתי את הרוח פוגעתבנו קברתי את עצמי בתוך הידיים שלו יותר והקפתי את המותניים שלו מבעד לג'קט הפתוח בשביל לחמם את הידיים שאיבדו תחושה מהקור.
כשהגענו אל הבית שלי זאיין עדיין לא שחרר את האחיזה שלו ממני ופתח את הדלת עם המפתח "אני בסדר אתה יכול להוריד אותי?" שאלתי אותו בשקט והוא הסיט אליי את המבט שלו משועשע "לא אני די אוהב את זה ככה" הוא אמר בחיוך וגרם לי להסמיק ולהתעצבן "אני לא אוהבת תוריד אותי בבקשה" אמרתי בקול חסר סבלנות והוא הרים עליי עם גבה מורמת "אם אני אוריד אות את תפלי" הוא אמר בפשטות והביט בי "לא אני לא אני בסדר" מלמלתי אליווהוא נאנח והוריד אותי ככה שעמדתי "את רואה?" הוא אמר בעצבים כשתפסתי בראש וסחרחורתתקפה אותי "אני בסדר!" סיננתי אליו בעצבים ופניתי אל כיוון הסלון שהיה יותר קרוב אלינו מהחדר "כדאי שתלכי לישון" הוא אמר בגיחו כשהבין את מה שאני מנסה לעשות "בא לי לישון בסלון" אמרתי אליו בקור והתחלתי ללכת לכיוון הספה, מעדת כמה פעמים אבל המשכתי ללכת.
"יופי עכשיו לך אתה" אמרתי אל זאיין ברגע שהגעתי אל הספה והתיישבתי עליה "לא היום, את נראית לי יותר מידי חלשה, אני אשאר איתך היום" הוא אמר והתיישב לידי "אני לא יישנה כשאתה פה!!" אמרתי לו בעצבים והוא גיחך "בהצלחה עם זה" הוא מלמל אלי ונשען אחורה על הספה נאנחתי בעצבים והשענתי את הראש שלי על גב הספה.
ישבנו ככה בשק למשך עשר דקות עד שזאיין שבר את השתיקה "למה עזרת לי?" הוא שאל והבטתי בו, ניסיתי לחשוב על תירוץ, כשהבנתי שאין לזה תירוץ פשוט שתקתי "ג'ייד?" הוא שאל והפניתי אליו את המבט שלי "למה עזרת לי?. יכולת לברוח" הוא אמר וגיחחתי "אז אתה מעדיף שאני אברח מאשר שאני אשאר ואציל את החיים שלך?" שאלתי אותו בציניות והוא נאנח "א- את המת שכן בת אדם הצילה ערפד, זה נשמע הזוי ומוציא אותי נמושה" הוא מלמל וגרם לי לגלגל עיניים "ולא כי את עדיין שלי" הוא סיים את המשפט והזעפתי נים על הביטוי 'את שלי' "אני לא של אף אחד אני של עצמי" אמרתי אליו והוא צחקק "את שלי, אני היחיד שיכול לתת לך נשיקות, לגעת בך, לחבק אותך ולהיות קרוב אלייך כמו שאני קרוב אלייך" הוא מלמל ומשך אותי אליו "אף אחד לא יעשה את זה כי אמרת לכולם שאני שלך" אמרתי בקול גבוה "זה כי את באמת שלי" הוא החזיר ונישק לי את נקודת החיבור בין הצוואר לכתף, הבית היה שקט למשך כמה שניות שבהם העברתי תהיות על זאיין "למה דווקא אני שלך?" פלטתי מהפה לפני שחשבתי עלמה שאני אומרת, זאיין גיחך ובהה על הרצפה לכמה שניות לפני שענה "כי ככה אני רוצה" הוא ענה בפשטות וגרם לי להתעצבן "ולמה אתה רוצה ככה?" שאלתי אותו וזירזתי אותו לענות לי "כי ככה יצא" הוא ענה כשהמבט שלו עדייו על הרצפה "נוו זאיין למה יצא ככה"??" שאלתי אותו בעצבים והוא הביט לי בעיניים "ג'ייד תרדי מזה" הוא אמר בקול קר וקשה, אפשר לומר אפילו מפחיד "לכי לישון" הוא אמר וקם מהמקום שלו אל כיוון המטבח "אני ישנה בסלון שחכת?" שאלתי אותו בציניות והוא הסתכל עליי "אהה נכון" הוא מלמל ובא לקראתי "אל תרים אותי" אמרתי אליו ודחפתי את הידיים שלו כשהוא בא להרים אותי בסטייל חתן וכלה "אל תילחמי" הוא החזיר באותו טון וגלגלתי עיניים "מה הבעיה שלך לתת לי לישון בספה?" שאלתי אותו בקול צרוד כשהרגשתי את העייפות של היום נופלת עליי "כי זה לא יהיה לך נוח, עכשיו לכי לישון" הוא מלמל אליי בשקט ופתח את דלת החדר "אתה יוצא מהחדר!!" אמרתי אליו בקול דורש לפני שהוא שם אותי על המיטה, הוא גיחך לעצמו ונתן לי נשיקה על המצח "לילה טוב" הוא מלמל וכיסה אותי עם השמיכה "אני רוצה לראות שאתה יוצא" אמרתי אליו ונלחמתי בעיניים שלי שישארו פתוחות "אני יוצא" הוא מלמל בכניעה ויצא מהחדר, ברגע שראיתי שוא לא חוזר אל החדר נתתי לראש שלי ליפול על הכרית ולעיניים שלי להיעצם ולסחוף אותי אל עולם מתוק של חלומות.
בבוקר התעוררתי ממשב רוח קריר שעבר לי בגוף "ג'ייד קומי!" מישהו לחש לי באוזן וניער לי את הגוף "עוד חמש דקות" מלמלתי בעייפות והסתובבתי אל הכיוון השני "לא קומי עכשיו" הוא מלמל ופתחתי את העיניים לראות את הארי מולי "מה אתה רוצה הארי?" שאלתי אותו ומתחתי את הצוואר שלי כדי להביט בשעון שהיה מעבר לכתף שלו, "הארי!! עכשיו שש בבוקר!!" אמרתי אליו בעצבים וזרקתי את עצמי אל הכרית שוב "לא אכפת לי את באה איתי עכשיו" הוא לחש אליי בשקט ומשך אותי מהמיטה "לאן?" שאלתי אותו בשקט כשהוא הביט למעבר לחלון ובחן את השטח "אני לוקח אותך מזאיין הוא מסוכן לך" הוא לחש אליי ותפס אותי במותניים "מה זאת אומרת מסוכן לי?" שאלתי אותו בקול לא מבין והוא רק הביט לי בעיניים ולא החזיר תשובה "הארי מה זאת אומרת מסוכן לי?" חזרתי על עצמי בקול קצת יותר גבוה "בואי רק נגיד שאם מתקשרים מבית חולים בנוגע למשפחה שלך.. תדעי שזה הוא" הוא לחש ופערתי את העיניים שלי "הוא מה??" צעקתי אליו ודחפתי אותו ממני "אל תצעקי" הארי לחש וניסה לתפוס אותי אבל דחפתי אותו ממני "לא!! מה הוא עשה למשפחה שלי??" צעקתי אליו ויכולתי לשמוע מבחוץ צעדים "ג'ייד הכל בסדר?" זאיין מבעד לדלת והארי הביט בי במבט מתחנן "ג'ייד בבקשה בואי נלך זה מסוכן לך להיות פה" הוא לחש אליי ואני הבטתי בו לפני שהסובבתי אל הדלת ופתחתי אותה לפגוש בזאיין שהיה מופתע כנראה מלראות את הארי "מה עשית למשפחה שלי?" שאלתי אותו בעצבים והעיניים שלו הצטמצמו לכיוון הארי "מה עשית למשפחה שלי??" צעקתי אליו כשהעיניים שלי התחילו להתמלא דמעות "אני לא בטוח שההורים שלך או הארי סיפרו לך את כל הסיפור" הוא מלמל בפשטות והסתובבתי אל הארי במבט שואל "מה זאת אומרת?" שאלתי אותו בלחץ והוא הצביע לכייון המיטה "תשבי ואני אספר" הוא אמר ונכנס אל החדר
*************************************
אני מצערת שלא כתבתי הרבה זמן לא היה לי כל כך הרבה זמן לכתוב.
אז לכבוד שלא כתבתי הרבה זמן ולכמה בנות שביקשו בצורה מאוד נחמדה שאני אמהר סיימתי לכתוב היום פרק יחסית ארוך
תגיבו מה אתן חושבות?:)
