הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 1 - בעיר הגדולה

איתי

אני מתיישב עם הספינר שלי על אחד מספסלי הטיילת.
הסיגריה שבפי כמעט נגמרה, אז אני משחרר אותה מבין שפתיי ונותן לה ליפול ארצה אל המדרכה מלאת המסטיקים, מדריך עליה עד שהיא נכבית. 
יום שישי היום ולכן כולם בבית הכנסת, הרחוב שורר שקט ורק הבריזה מהכנרת מארחת לי לחברה.
בראבק, מה קניתי ג'ינס קרעים מה אני הומו, רוח בת זונה מקררת לי את הברכיים!
אני נאנח אנחה ארוכה, מרים את מבטי אל השמיים המשחירים ונותן דחיפה נוספת לאחת מזרועות הספינר.

זו לא הפעם הראשונה שאני לבד בערב שישי, הקללה הזו רודפת אותי עוד מימיי כזעטוט תמים מהקריות: עד לא מזמן שם היה הבית שלי- דירה קטנה שהכילה בתוכה אותי, את אמא שלי כפרה עלייה ושמונת אחיי הקטנים.
לפניי חצי שנה אמא הודיעה שהיא התקבלה לעבודה טובה שתכניס לנו יותר כסף אבל חייבים לעבור אל העיר הגדולה, טבריה.
לעזוב את הקריות היה קשה בהתחלה, אבל היה לי מספיק זמן לבלות עם האחים שלי ולהיפרד מהחיים שהכרתי. חלק קטן בי שמח שעברנו, שאני לא חייב להמשיך לבזבז את השנים הכי טובות שלי בדירה הזו שמביאה זיכרונות רעים.
אבל לאחים הצעירים, בעיקר אלו שבחטיבה, היה נורא קשה להתמודד עם הבשורה שנעבור-"'אבל אין מה לעשות נשמות שלי," אמא אמרה, "בטבריה יהיה לנו כל כך טוב, שכבר תשכחו מהקריות".
אז ככה יצא, שלפני חודשיים וארבעה ימים עלינו למכונית עם כל המזוודות והארגזים ונסענו לטבריה עיר האורות והתיירות.
אני חייב להתוודות, גם לי המעבר היה קצת קשה. לא הייתה לי מסגרת להיכנס אליה, לא הייתה לי דרך למצוא חברים בקלות כי הרי כולם כבר מכירים אחד את השני מבית הספר- ואני סתם אחד שבא פתאום.

בימים הראשונים יצאתי לחקור את העיר- ביקרתי בכל הקיוסקים שיכלתי למצוא, ושרטטתי לעצמי מפה בה סימנתי במגן דוד כל קיוסק שהסכים למכור לי נייס גאי ושישיית בירה, בצלב סימנתי את כל הקיוסקים שאיימו שבמידה לא אתחפף להם מהפנים הם יתקשרו למשטרה; יותר מכך, בה' (עבור הקדוש ברוך הוא) סימנתי את הקיוסק שהביא לי מתנה קונדומים כסופים לכניסת השבת.
באותו הקיוסק ראיתי לראשונה את שני האחים בלב האלו- שרון וגלעד, שראו אותי מעשן לבד והציעו לי אש כשהסיגריה כבתה לי. בנוסף, הם הכירו לי לראשונה את סטטיאל בוי ובן קדוש תבורינו שהפכו לצמד המוזיקלי האהוב עליי מאז הדואט המרגש של אבי בוטר והשוממיות לשיר "עשר אצבעות לי יש לסובב ת'ספינר".
מאז, כל פעם שאנחנו הולכים לטיילת בימי חול, אנחנו מתחמקים משמאלנים פוטנציאלים ושמים סטטיאל בוי ובן קדוש תבורינו בפול ווליום.
איזה מזל שפגשתי אותם, כי אם אתה לא מכיר אנשים מההוד (לא מהוד השרון אחי, מהשכונה), אתה לא שורד את השבוע הראשון של חודש תשרי.

אבל האחים הלכו לבית כנסת, וכמו כל יום שישי אני נשארתי לבדי- עלוב ומסכן בלי כסף לכנאפה.
את כל הכסף בזבזתי על חפיסת סיגריות, עשרים מסטיקים של בזוקה ועגילים מנצנצים של יום העצמאות, למרות שעדיין לא יום העצמאות ולמרות שאין לי חורים באוזניים; אבל אני חייב בשביל התדמית.
זה קשה להיות לבד, קשה להיות אחד שיושב על הטיילת בדד ביום שישי, כן זה כואב. כן כל כך קשה.
אולי אני לבד אבל לפחות יש את אחי היקר מכל, אייל בן גולן, שתמיד נמצא באייפון ארבע שלי כדי לעודד אותי עם מנעימות מזרחית וסלסולים שלא מהעולם הזה.
הם מעולם המרכז ומישור החוף.

אני שם לב שהספינר בין אצבעותיי הפסיק להסתבסב אז אני נותן לו דחיפה חזקה והסיבובים שלו מתחילים להשמיע את הצליל המשכר שלו; חריקות קטנות ושקטות שבזכותן עברתי את הבגרות האחרונה במדעי הפריפריה.
אבל לפעמים, עד כמה שאני אוהב את קול החריקות, אני לא יכול שלא לתהות מה אם היה לי ספינר טוב יותר שלא היה משמיע קול אלא מסתובב חלק. מה אם היינו יכולים למצוא עבודה טובה יותר בקריות, מה אם הייתי יכול ללבוש בגדי נייק ולא אדידס, כמו כולם. מה אם היה לי מספיק כסף להאברבורד לי ולכל שמונת האחים שלי.
מה אם היה לי כסף לרמקול בלוטוס מנצנץ שהיה משמיע שירים של אייל בן גולן ומושיק עפולה ולהסתובב איתו בגאווה גברית, להראות לכל העולם ולאישתו ההומואית המכוערת את החיה הפראית שבי.
אני מניח שלעולם לא אקבל תשובה לשאלותיי הרבות כי כמו שאמא אומרת, הכל זה מלמעלה ואל תבכה הלילה כי הכל זה לטובה.
אבל אמא, אני חושב לעצמי, מה אם את טועה, אולי מה שיש לנו עכשיו זה כי התפשרנו? כי לא ידענו טוב יותר, כי אבא הסית אותנו מדרך המלך מלכי המלכים?
אני בטוח שהכל באשמתו, כי את אמא, תמיד ניסית בשבילי ובשביל מספר האחים שהמשיך לגדול תודות לרוח הקודש שבאה עלינו בכל חג ומועד לשמחה ולששון; דאגת לנו לאוכל, מים וסיגריות למרות שלא היה לך כסף למגזין 'לאישה' שרצית בכל שבוע. דאגת לקנות לנו ספינרים וקלפים של סופרגול בכל עונה, למרות שלא יכולנו להרשות לעצמנו את הנדירים של מקדונלדס-זו עדיין הייתה חוייה לאסוף אותם. לקחת אותנו לספר הכי מצליח בקריית מוצקין שיעשה לנו בלורית מרשימה שבנתה לי את המוניטין במהלך כיתות ח' עד י'א ואני בטוח שגם ב-י'ב.

למרות כל החסרונות, הקשיים, האשכנזים המנוולים כוסאחותם הבוזלת מנוער מר"צ והמדרגות בחיינו, יש בי חלק שבטוח שהמעבר לעיר הגדולה הולך לשנות את חיי ואת חיי המשפחה אחת ולתמיד. בתקווה ובעזרת השם שגם אולי לי, סוף סוף, יצמח שפם בר המצווה שמאחר.

-----------------------------------------------

תודה שקראתם!
בקרוב נשחרר את הפרק השני.
אוהבות, רחת ואסה.