הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 14- איגלואים של חול וממורמרים ביום חול

איתי

זהו אחר צהריים שימשי של יום חמישי בטבריה עיר האורות והפחות תיירות כי הקיץ אוטוטו נגמר. השעה חמש וחמישה, ואני ושרון מחכים שגלעד יסיים את המשמרת ב"החומוסייה של אבא" מוקדם יותר, כמו שהוא הבטיח ברגע ששמע שאנחנו מארגנים מפגש.
אנחנו התמקמנו ליד הפיצוצייה האהובה עלינו, זאת שמביאה כל שבת קודש אספקה חדשה של קונדומים כסופים, כדי לחכות לגלעד. משם התוכנית היא להמשיך לחוף הים ואולי אפילו לזרוק צדפים על שחפים, על סמאלנים עוכרי ישראל מנוער מר"צ, או על זקנות עם בגד ים חושני ופרחוני מידיי.
אני שם לב ששרון מניע את משקלו מרגל לרגל, אזי אני מוציא לנו שני כיסאות פלסטיק לבנים מהערימה, מציע לו אחד; ואז אנחנו מתיישבים.
"מרגיש נצח מאז הפעם האחרונה שנפגשנו ככה," שרון פולט אנחה ארוכה. שמתי לב שהוא עושה את זה הרבה בזמן האחרון, וואלה, אולי קרה משהו? בזמן האחרון כל פעם שאני מדבר עם שרון הוא נשמע כמו ממולא בלי מילוי, כמו שקשוקה בלי רוטב, כמו חריף בלי חריף.
"כן הא, אחי, צריך לחזור לעשות את זה יותר. פעם ביום- לפחות!"
אני מקפיץ לעבר המוכר בקיוסק שנקל ועשרים, לוקח בתמורה שקית קטנה של צ'יטוס בטעם מטבוחה- מהדורת יומולדת העשור מאז הופעתם הראשונה של השוממיות ברחבת נחל קישון. אני פותח אותה ומציע לשרון, הוא לוקח שתיי כאפות ומחזיר לי את השקית.
"אז, איך הייתה המסיבה? שמעתי בשכונה שהיה... מעניין." שרון זורק לעברי מבט מסתקרן ואני מחזיר לו הנהון ממושך.
"כן גבר, זו אחת הסיבות שרציתי להיפגש. נודר נדרים שיותר למסיבות בעיר הזאת אני לא הולך בלי שאתה וגלעד תהיו איתי. אל תשאל, הפתיינית הזאתי שהזמינה אותי? מעריצה של עדן בן זגזג בקטע פסיכי אחי, ולר סתם! היא גם שתלטנית ומשעממת! מה זה משעממת אחי, עוד שנייה דפקתי שם שנ"צ חורף. נודר שהיא והחולצה של עדן הזו בהו לי בנשמה ומחוצה ממנה, נראה לי שלא אוכל לישון כמו שצריך למשך איזה נצח."
אני מסיים את הצ'יטוס במהירות, מקמצ'ץ' את השקית ומעיף אותה לפח הקרוב.
"אני לא יכול להגיד שלא ראיתי את זה מגיע...אז למה לא הלכת משם אם היה לך כל כך משעמם?" שרון רוכן קדימה בכיסא הפלסטיק, מתיישב על קצהו.
יא אללה, אם הוא לא היה אחד החברים הכי טובים שלי, הייתי מבריין את האשכנזי המתחנגל הזה. שיצבע שורשים, כולו נראה כמו הבלונדה בעיר הגדולה עם השיער הזה והדיבור שלו. גם על השיזוף שלו הוא צריך לעבוד, הוא נראה כמו עוף לא מבושל!
כשהוא רוכן קדימה, אני שם לב למשהו נוצץ מתחת לצווארון החולצה שלו.
"אחי, מה זה?" אני מצביע אל צווארו, מה שגורם לו להסתכל עליו והוא שולף את שרשרת הזהב הדקה ממתחת לחולצתו.

"הא, זה... בלילה של המסיבה, אני וגלעד נפגשנו ו... הוא קנה לי שרשרת זהב, בשביל התדמית הערסית שלי. הייתי צריך להחביא אותה מתחת לחולצה שיצאתי מהבית, אמא שלי בטוח הייתה שואלת שאלות."
רגע רגע, מה פה קורה פה? מה אני שמעתי פה?
גלעד, שאין לו חצי גרושון על התחת, קנה שרשרת זהב? מה הוא בסדר? לא, אני נשבע שהגמד הזה לא שפויי.
"דיי, תשבע לי שגלעד קנה לך את זה!" אני רוכן אל שרון, בוחן את השרשרת.
באמא שלי, כפרע עלייה ישתבח שמה משכמה ומעלה, אם גלעד הוציא כסף על שטות כזאת אני לוקח את עצמי ואופה יחד עם הכנאפה בשישי. אבל עכשיו כשהיא בחוץ, אני מסוגל להבין את קו המחשבה של המחומצן הזה- עם קצת עבודה, שרון באמת יוכל להיות ערס לתפארת טבריה, ארץ ציון וירושלים.
שרון מהנהן, מביט בי במבט רציני, אני מבין שזה לא זמן לצחוקים דאחקות אחושרמוטי.
"הוא באמת קנה לי את זה... גם אני לא האמנתי בהתחלה, אבל זה נכון..."
שרון לפתע משתתק שוב ומסיט את מבטו ממני, יש לו הבעה כואבת כמו שהייתה לו ביום ההוא שהשתכרנו.
"מה שרון? אחי, מה יש?" אני שואל, מחזיר לשרון מבט רציני ואף דואג.
קודם גלעד קונה שרשרת זהב, עכשיו שרון נראה באבל... בואנה, אני עוזב אותם לחמש דקות וכל העולם מתהפחך כמו כדור פלאפל בטיגון!
"סתם, איתי, זה סיפור ארוך. גם גלעד תכף אמור להגיע ואני בטוח שהסיפור של המסיבה הרבה יותר ארוך ומעניין, אז-"
לפתע, לאחר כחצי שעה של איחור, גלעד מגיע בריצה אל הקיוסק. הוא נעמד מולנו, המטר שבעים בקושי הזה, כולו מתנשף ואדום באוזניים.
"סל... סליחה...  הייתה איזו לקוחה... לא הסכימה לי לזוז מהמקום עד שלא אפרט לה מה יש בחומוס שלנו. אולי היא טבעונית, צמחונית, בעלת רגישות לגלוטן ועשבי תיבול שגדלים בחממות לא אורגניות, אבל בכל זאת היא אכלה לי ת'ראש," הוא נתמך באחד הקירות כדי להסדיר את נשימותיו. "היה ריב פיצוצים בינה לבין הבוס, ועד שפוצץ הכל, לא הספקתי להחליף בגדים ולקנות עשר חבילות סיגריה בעשרה שקלים... "
הוא מסתכל עלינו, ממצמץ בעיניו כמה פעמים- מעביר את העיניים שלו ביני לבין שרון.
"מה...מה פיספסתי?"
אני רוכן חזרה על משענת הכיסא שלי ומעביר את מבטי לגלעד, שרון חוזר אל משענת כיסאו גם כן, אוחז בקצות אצבעותיו בשרשרת הזהב, במקום שאני החזקתי בה קודם.
"סתם, שרון סיפר לי על השרשרת שקנית לו. אחי, שאפו... באמת שאפילו באחים האמתיים שלי לא הייתי חושב להשקיע ככה. נכון, שרון?"
אפילו לא שמתי לב, ושרון היה נראה מחוייך כמו ילד בר מצווה שמגלה שהאומן האורח במסיבה שלו זה אייל בן גולן. מה זה? לפניי רגע יצאת לי ממגילת תשעה באב.
"כן, לא יכולתי להודות לו יותר." שרון מביט בגלעד, ורק בגלעד.
מה נסגר? פתאום אני לא קיים כשגלעד בשטח?
"כל הכבוד על השרשרת, אבל עם הוא ימשיך לדבר ככה, גם אם ראש הממשלה יגיד שהוא ספרדי מישהו יצטרך לקנות לי טריליון שרשרות זהב כדי לשכנע אותי."
אני מגחך ומחזיר את מבטי אל שרון, מצפה לתגובה כלשהי, אבל הוא עדיין מסתכל על גלעד.
"אה...כן, זה גם אני אמרתי. ואל תתנהגו לי כמו שתי נקבות." גלעד מגחך לרגע, מחטט בכיס המכנס הקרוע שלו ומוציא סיגריה, בעוד היד השנייה שלו מחטטת בכיס הסינר של "החומוסייה של אבא" ומוציאה משם מצית. הוא מכניס את הסיגרייה לפיו, מתמהמה מעט לפני שהוא מדליק אותה.
"כן כן, שמענו אותך איתי. לפחות אני לא קורא לכולם אחי." שרון זורק לעברי, מגחך.
אני מגלגל את עיניי, מעיף צ'אפחה לאחוריי ראשו של שרון.
"יאללה יאללה, קיצר שבו יא בלונים בלי גז, יש לי סיפור לספר לכם על המסיבה בשלישי."
"נו? אני מקשיב."
אחרי ששניהם עוברים להביט בי כמו שצריך, אני נשען לאחור בכיסא הפלסטיק שלי ומתחיל לגולל את עלילות המסיבה שהתרחשה בבית של שובל. תוך כדי שאני מספר את הסיפור, אני מגלה שיש לי חורים בעלילה, לא שזה מפתיע. הרי הייתי שיכור חלק מהזמן.
אבל העיקר אני זוכר את החלקים עם אופיר בוזגלו, שאני צריך להתרגל ללא לחשוב על קללה אחרי השם שלו.
"אז, ממה שהבנתי עד עכשיו, רבת מכות עם אופיר, שובל הוציאה אתכם, המשכתם לריב בחוץ, ו...?" שרון מרים גבה, גלעד כבר סיים את הסיגריה שלו והוא מדליק אחת נוספת.
"חכה יא קופץ בראש, תכף אני מגיע לפואנטה," אני בועט קלות בכיסאו, ממשיך לספר.
"בקיצור, אחרי שרבנו מכות חזרנו פנימה, וסוג של היינו בהפסקת אש ואני לא רציתי להתעסק עוד עם הבוזגלו הזה. עממה, בוזגלו נהיה שיכור מהתחת. מה זה שיכור? כולו היה מתנדנד ומתנודד ככה מצד לצד, נשבע חשבתי עוד רגע הוא מת, אבל אני המשכתי לשתות.
פתאום, אני שומע את אופיר מתחיל לצעוק ולדבר לאיזה בקבוק אלכוהול והוא מתחיל להכפיש את שמי! חשבתי, יא אללה, אם אני עכשיו לא גומר על האופיר בוזגלו הזה, לא קוראים לי אבוטבול ויכולים להתחיל לקרוא לי אתי במקום איתי."
"זה בקיצור זה?" גלעד מכבה את הסיגריה השנייה על קיר הפיצוצייה. "אם אתה מקצר אז שיהיה קצר, בחייאת אחושלוקי, אפילו הערך בשוממיופדיה על הסולנית קצר יותר מזה. "
שרון קם מכיסאו, מהנהן והולך להישען קרוב לגלעד.
"אם זה הקיצור אני לא רוצה לדעת מה זה האירוך. אם אתה ממשיך לספר לפחות בואו נעשה את זה על החוף." שרון מחזיר את כיסא הפלסטיק למקום, גלעד פונה ישר אחריו לעבר החוף והם משאירים אותי מאחור.