הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 6 - צחוקים אחושרמוטי

שרון

בני נוער ושאר בני עשרים מינוס, רצים לכל עבר כדי לברוח מהמשטרה, למרות שלא ראיתי שוטר או ניידת באף נקודה שלעברה הסתכלתי, אני מעדיף לא לקחת סיכון.
שני השיכורים האלה, נו באמת; לפחות הם יכולים ללכת ישר- אני אזקוף את זה לזכותם, רק הפעם. אני מקווה שהם גם יכולים לחשוב כמו שצריך.
אנחנו חוצים את אחד ממעברי החצייה, כשגלעד תלוי על אחת מזרועותיי ואיתי תלויי על השנייה ואני מתפלל שאיזו מכונית שחורה לא תפגע בנו משום מקום כשאנחנו מדדים באטיות לצד השני של הרחוב.
היי, אבל מי אני שאתלונן? פעם גם אני הייתי שותה ככה, משתכר ככה... ואפילו ברמות גבוהות יותר, עד שלא הייתי מבדיל בין ימין לשמאל, שלא לדבר על יכולת ללכת. אני זוכר ימים שהייתי שותה כל כך הרבה בערב ומתעורר למחרת עם חלל ריק היכן שזכרונותיי היו אמורים להימצא.
עברו קצת יותר מחודשיים מאז הפעם האחרונה שהשתכרתי ומאז אני לא יכול לפתוח בקבוק בירה מבלי לרצות להקיא, במקרה הטוב.
בגלל זה, בין היתר, אני העדפתי להיות המלווה היום- לא רציתי למצוא את עצמי שרוי על רצפה לא מוכרת או... אחראי על קבלת החלטות שגויות, שלא בהכרח אזכור שקיבלתי. לא הפעם.
ייקח לי זמן לחזור לעצמי, אני פשוט... כבר לא מוצא סיבה טובה לשתות? ליהנות מהשתייה זה כבר מזמן לא פאקטור בעיני.

מבטי נודד לרגע לעבר ידי השמאלית שמתחילה להרגיש רדומה, עד שעיניי נתקעות על רעמה בלונדינית שמתחתיה נמצא ה... חבר הכי טוב שלי. כן. החבר הכי טוב שלי. שתי ידיו אוחזות בזרועי בעוצמה שכמעט הייתה יכולה להכאיב לי, אבל הוא לא מסתכל עליי. מבטו תקוע לפעמים על האבנים האדומות של המדרחוב, לפעמים להמשך הרחוב ולפעמים לשמיים. אני מצמיד אותו קרוב יותר אליי, אוחז בו בחוזקה וכלל לא מקדיש מחשבה לכאב מאחיזתו.
לפחות זה נראה שהוא הצליח ליהנות קצת הערב, אני כל כך שמח. אבל... עם כל כמה שהייתי רוצה שזו תהיה שמחה טהורה, היא מהולה ברגשות אשם וחרטה וגם קצת... דברים שנשבעתי לא לחשוב עליהם יותר, אבל אני לא כל כך מצליח.
אני מנסה לחשוב על הדברים שעוברים בראש השיכור שלו, הראש המחומצן והשיכור שלו. מעניין אם חמצון משפיע על המוח... אם כן, זה בטח מסביל למה המטומטמות מהחבורה שתמיד מסתובבת ליד הקיוסקים הפחות טובים בשלוש בלילה, כאלו מטומטמות. אבל בכל אופן, יכול להיות שהוא חושב על העבודה שלו או על אחיו הגדול בר, או אולי הוא חושב על כלום, כמו בדרך כלל. אולי הוא... אולי הוא גם חושב על איתי, או... על...
מחשבותיי נקטעות כשמכונית צופרת לעברנו צפירה ארוכה.
כמעט גרמתי לשלושתנו להידרס! אני גרמתי לזה- זה שאמור להיות פיקח אבל לגמרי שיכור.
אבל מסיבות שונות לחלוטין מאלכוהול.
גלעד, מהבהלה, קופא ואוחז בזרוע שלי חזק יותר. איתי צוחק צחוק מתגלגל, מתכוון לסמל אצבע משולשת אל המכונית, אבל כנראה התפיסה המרחבית שלו קצת עקומה והוא מכוון את תנועתו אל אחד הספסלים בצד הדרך.
"אל תצחק עליי! לפחות אני יודע לאן להסתכל!" גלעד אומר, אבל במקום להסתכל לעבר איתי הוא מסתכל עליי.
מבטו תופס אותי לא מוכן, סומק קל מהאלכוהול מרצד על פניו ואני מחייך אליו חיוך קליל, טופח על כתפו.
"אחי, הוא לא צחק עליך, הוא צחק כי כמעט הפכנו ללאפה בפיתה." אני מנסה לעודד אותו, ממהר לעלות עם השניים חזרה אל המדרכה. אני מושיב אותם על הספסל שאיתי 'העליב', מנער מעט את זרועותיי ונותן להן לנוח. זו שאיתי נשען עלייה מתחילה להיתפס. איך הגעתי למצב שבחור הרבה יותר גבוה ממני נשען עליי?
וזו שגלעד נשען עלייה... קצת רדומה וקצת אדומה מכפות ידיו שאחזו בי בחוזקה. למרות זאת, זה פחות מפריע לי ממה שזה אמור. אני צופה באיתי מנסה לקום, אך מועד לאחור לישיבה חזרה על הספסל, מה שגורם לגלעד לפרוץ בצחוק.
"קארמה כלבה אחושרמוטה!"
אני מגלגל את עיניי לעבריהם. שניהם ילדים, לא משנה כמה גבוהים או עצבניים או מחומצנים הם.