הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 2 - מלך השכונה

אופיר

אף פעם לא אהבתי את ימי שישי.
כל החבר'ה בבית כנסת, עושים קידוש או משחקים בסוליטר במחשב ורק אני, גלמוד וערירי מול טלוויזיה שמעליה תמונה ממסוגרת של דורה החוקרת ומבטים של זוג הורים כועסים.
בחייאת אחושלוקי, אני חייב להתחפף מכאן.
אני לובש את מעיל הנייקי הכי יקר שלי, סתם כי בא לי להרגיש טוב עם עצמי, לוקח את חפיסת הסיגריות של אבא שלי ואת הספינר הכי יקר שיש לי באוסף ויוצא לכיוון הטיילת.
ההאברבורד שלי בלי סוללה ואסור להטעין בשבת קודש אז בגלל זה אני לוקח את האופניים הרגילים שקנו לי פעם, אי שם בשלהי 2008, ונוסע בגבריות יתר לעבר חוף הים.

אני יודע שלא הולך להיות שם אף אחד, אבל קצת זמן לעצמי ולגבריות הבלתי מעורערת שלי לעולם לא יזיק. טבריה יפה בשעות של הלילה- עוד רבע שעה, בשמונה וחצי, יעבור איש זקן שיציע להניח תפילין וערבי עם חמור לבן שימכור כנאפה בחצי מחיר. אולי אני אקנה לעצמי כנאפה.
אבל למרבה ההפתעה, אני מוצא מישהו בטיילת. נער שנראה בערך בגילי יושב על קצה אחד הספסלים. שיערו ארוך למדי ומסודר ברעמה שלא תבייש את תושבי המרכז; עיניו החומות מתמקדות בספינר המסתובב במהירות בין אצבעותיו, לידו קורקינט חשמלי וסיגריה כבויה נמצאת לידו על המדרכה. אני לא רואה שיש לו אפילו מצית!
אני מתקרב אליו, עיניי ממוקדות על המכשיר החשמלי שלידו.
"שבת קודש היום." אני אומר, אולי קצת בזלזול.
הוא מרים את מבטו אליי, פינות עיניו בעלות רמז אדמדם- אני מניח שזו לא הסיגריה היחידה שהוא עישן.
"אני יודע גבר, אבל השבת בשבילי היא כבר לא אותו דבר כמו לכולם."
"אז אני מניח שלא הלכת לבית כנסת עם החבר'ה בשביל לזרוק גרעינים על הרב."
אני מחזיר לו תשובה, מרים את הגבה עם העגיל הכסוף. הסקרנות מבעבעת בי, חשבתי שאני היחיד שלא עושה את זה מבין כל הטבריינים.
הוא מסיט את מבטו ובכל זאת אני שם לב למשהו שנראה נגעל בעיניו, כמעט נבגד.
"אני לא חושב שמישהו כמוך יצליח להבין, הדת... הרסה אותי."
"מממ," אני מחליט לא להתערב לו בעניינים. "טוב, לא צריך ללבוש תלית כשאפשר ללבוש מעיל מהקולקציה החדשה של נייקי." אני מתיישב כמה מטרים ממנו, מדליק את אחת הסיגריות שלי.
הוא שותק, מוציא סיגריה חדשה מכיס הג'ינס הקרוע שלו, מכוון אותה לעברי בנימת 'תדליק לי?'.
"בטח אחי," אני מדליק בשבילו את הסיגריה. "רק תבקש ויהי רצון. אתה חדש פה?"
הוא מכניס את קצה הסיגריה בין שפתיו הבשרניות, שואף.
"כן, אחי... עברתי לפה לפני איזה חודשיים ככה."
"ברוך הבא לטבריה, עיר הקודש והספינרים האיכותיים. טוב לראות שיש עוד כאלה שמבריזים מהשעמום בבית כנסת."
הוא מהנהן הנהון אטי, בטח הוא מבואס שהערבי עם הכנאפה עדיין לא כאן.
"הלוואי ויכולתי ללכת," הוא אומר לאחר שתיקה ארוכה של דקה, "כל החבר'ה שלי שם, אחי. לא כיף לשבת פה לבד".
"מי כמוני יודע, אבל אנחנו, אלא שלא זורקים גרעינים על רבנים, יש לנו עכשיו אחד את השני אחי." אני דופק לו נאום מוטיבציה.
קמטי חשיבה מופיעים במצחו. "כן אחי... אני מבין מה אתה אומר."
וואו, לא ידעתי שאני יכול להחדיר כזו מוטיבציה. לרגע אני מרגיש ממש מרטין לוטרה מורנינג, הג'ינג'י מהתוכנית בוקר בטלוויזיה שנאם למען האתיופים. איזה גבר.
במשך כמה רגעים אנחנו יושבים בשתיקה. כל אחד עם הסגריה שלו.

הערבי עם הכנאפה מגיע רבע שעה מאוחר יותר מבדרך כלל ואני קונה כמה לעצמי.
הערבי הולך ואני מעיף מבט לעבר חברי לטיילת- הוא זורק את הסיגריה לים ונראה... דיי בודד. ואין לו כנאפה.
"היי, אח שלו." אני אומר, מנסה להיראות הכי אדיש וגברי שאני רק יכול. "רוצה חתיכה כנאפה?"
הוא בדיוק היה בדרך לסובב שוב את הספינר שלו, אבל נראה שהשאלה שלי הפתיעה אותו והוא מביט בי בעיניים גדולות.
"אחי... באמת תיתן לי מהכנאפה שלך? אבל קנית את זה בכסף שלך בעצמך!"
"קניתי יותר מידי. אל תהיה לי כוסית אחשלו, רק הצעתי חתיכת כנאפה, לא לילה סוער עם בר רפאלו וחמשת הליצנים."
עכשיו כשאני חושב על זה, באמת איך יהיה לילה עם בר רפאלו וחמשת הליצנים? יהיו להם צעצועים?
"כע... נכון נכון, צודק אחי, פשוט אפחד לא נתן לי חתיכה מהכנאפה שלו אפעם. תמיד אני זה שנותן מהכנאפה שלי."
"תמיד יש פעם ראשונה אה?" אני משאיר את פניי חתומות ומושיט לו חתיכה של קרטון עם כנאפה עליה.
הוא שוב מהנהן בשקט, לוקח את חתיכת הקרטון ומתחיל לאכול מהכנאפה.
"חבל שאין לי גרעינים..." אני אומר בכעס מסויים, זורק את השערות הג'ינג'יות של הכנאפה לים כי ג'ינג'ים נמסים במים.
בזמן שאני צופה בשערות הג'ינג'יות נופלות אל גורלן, אני תוהה איך אף אחד לא חלק איתו כנאפה בעבר. הוא לא נראה אשכנזי מסריח או שמאלני עוכר ישראל ארץ הקודש יימח שמו, וגם לא נראה כמו טבעונאצר מחבק צברים; אין סיבה.
"אני איתי," אני מתנער ממחשבותיי על כנאפה וחוטאים, מסובב אליו את ראשי כשהוא אומר לי את שמו.
"השם הוא בוזגלו, אופיר בוזגלו מלך הסלסולים. אבל וואלה במיוחד בשבילך, אתה יכול לקרוא לי רק אופיר אחי."
כנראה התואר המיוחס, האצילי והארוך שלי מאיים עליו, אזי הוא שוב מביט בי בעיניים גדולות. העיניים שלו חומות, אבל החום שלו מיוחד, לא כמו חום של קקי או החום שיש בשטחים של הערבים האלו, חום של אדמת ציון הקדושה והשלמה, או צבע החריצים בכותל של ירושלים הכבושה.
"אופיר בוזגלו מלך הסלסולים, אתה אומר. מאיפה הביאו לך ת'שם הזה?"
"רואים שאתה חדש פה אחי," אני מרשה לגיחוך חלש להיפלט מבין שפתיי.
"לא ראית איך אני קורע את הפלאגין אחי. כל המקום על הרגליים כשאני שר שירים של אייל בן גולן."
חיוך קטן ומתגרה עולה על שפתיו,
"פששש, אחי... אייל בן גולן הא? חתיכת סלסולים. נראלי אבל, שאני לוקח אותך עם הזרת שלי."
"הו באמת? אני שומע אתגר?" אני משיב לו,
"אתה לא רק שומע אתגר, אתה גם מקבל אתגר." חיוכו מתרחב ובפעם הראשונה מאז שנפגשנו בערב צחיח זה, הוא נעמד.
אני מנצל את הזמן בשביל לבחון אותו- הוא נראה גבוה ממני בכמה סנטימטרים, עיניו החומות נראות מרוגשות ונחושות. חיוך פרוש על שפתיו והוא מסדר שערות סוררות שיצאו מהבלורית שלו. כמעט הייתי חושב שהוא גבר שבגברים אם הלבוש שלו לא היה מורכב מחברת אדידס בלבד (ואם לא אני הייתי הגבר שבגברים).

"אז, מה אתה אומר אח? שנראה מי מלך הסלסולים האמתי של טבריה?"
אני קם ממקומי. "תתכונן לתבוסה אחי."
הוא מחייך חיוך חושף שיניים, מושיט את ידו אליי,
"שהטוב יותר ינצח, אני אומר".
אני יורק על היד שלי, מצמיד את ידי לשלו ומנער אותה ניעור אחד. "מה שתגיד, אח שלו. מה שתגיד."

---------------------------------
איזה מתח, כולי צמרמורות!
מי ינצח בקריוקי? מי יכבוש את הפלאגין? האם לטבריה יהיה מלך סלסולים חדש?
זאת ועוד בפרק הבא.

אוהבות, רחת ואסה.