הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 3 - ההגדה על מלך הסלסולים

איתי

ביום שבת קבענו אני, שרון וגלעד להיפגש ליד הפיצוצייה כדי לעשן נרגילה בטעם ערגליות שוקולד וחמוציות, ולאכול דובונים.
אלוהים אוהב דובונים אז אם נאכל אותם בחוץ כקורבן למענו, יהיה בסדר להדליק נרגילה בשבת קודש.
"מה אתה נראה כזה נרגש אחשלו? הבנו שאתה בחור חדש שבא לשכונה בפרק הקודם." גלעד מסתכל עליי במבט משועשע, אני מחזיר לו מבט חודר כי אפשר לסבול פחות יותר, מעיף את רעמתי שלא תבייש את תושבי המרכז' ורמת הגולן.
"לא נשמה, הריגוש מהמעבר עבר לי מלפני חודש. 'תם לא מבינים, פגשתי אתמול איזה אחד, יענו כולו חייב"ס שהוא גר בצפון תל אביב; אופיר בוזגלו. אני והוא קבענו בפלאגין ביום ראשון שיבוא עלינו לטובה- אני והוא מתחרעים על שיר של אייל בן גולן. אני מנצח בלי נדר, הולך לזיין לו ת'צורה!!"
אני אומר בנחישות, חיוך גדול על פניי- חיוך שלא הופיע מאז שעלה פרק חדש של "הקרדישומות", כשהשוממיות היו בתפקיד אורח של נקודות חן וגידולים סרטניים.
"אחי, מה אתה דפוק? מה אתה הומו? מה אתה מטומטם? מה אתה מעלה גירה בשמונה בבוקר? מה אתה גנוב על הירח?" שרון פוער את עיניו.
"מה אמא שלך מוכרת אוכל, מה אמא שלך יודעת ערבים? מה אמא שלך ציפי שביט ושלוש מאות אבני הבריתה?" גלעד קוטע את דבריו, משתנק.
"מה אתה דפנה ושמודיבו?!" הם אומרים יחדיו, מפוחדים שניהם.
"לא דפני שואלת בפייסבוק ולא נעליים. מה שניכם משתינים בתחתונים עוד שנייה יא אפסים מאופסים?" אני מביט בהם בחוסר הבנה מוחלט.
שניהם קמים ואוחזים בכתפיי, מביטים בי במבט מלא פחד ותשוקה סוערת כמו ים סוף ביציאת לבנון השנייה.
"אתה לא מבין אח שלו!!! אתה תעבור ממצב נח למת! אופיר בוזגלו הזה יעשה ממך לאפה בפיתה!" שניהם אומרים יחד, בתיאום שלא יבייש את הפילהרמונית של שדמות דבורה.
"אני אלרגי ללקטוז מה אתם מטומטמים?! מה אתם?! מי אתם?! לאפה בפיתה? אבל אני לא יכול לאכול את זה!! עוד אמא שלי אמרה לי, שאני כמעט הייתי אלרגי גם לגלוטן, אז לא הייתי יכול לאכול כנאפה בתוך הקרלו עמבה-שמנת שלי."
ליבי מתמלא בפחד חרדה.
לאפה בפיתה…  זה מחזיר אותי כמה שנים אחורה, לזכרונות הלא נעימים מבר המצווה שאותם אני מנסה להדחיק כבר חמש שנים, חמישה חודשים, חמישה ימים, חמש שעות וחמש שניות. שש שניות. שבע שניות.
"אחי! שמעת מה אמרנו לך?!! לאפה בלעזאזל פיתה! זה יהיה גוגו ומגוגו והרפתקאות דינוזאוריות שונות ומשונות!" הם חוזרים על דבריהם בשנית. חמש עשרה שניות, שש עשרה שניות, שבע עשרה שניות…
"כן כן שמעתי י'זובו ומאפה לא כשר לפסח! אבל למה שהוא יהפוך אותי לאלרגיה הכי ביזארית שלי?" אני שואל בטון מסוקרן.
"שעת סיפור!" גלעד מוחא בכפיו, מושיב אותי על אחד מכיסאות הפלסטיק הלבנים בכניסה לפיצוצייה.
"אבל אני לא יודע לקרוא יא אהבל! נטשתי בית ספר בכיתה ד' כדי ללמוד לגדל אספרגוס מרפא לסטלנים!" מזדעק שרון כמו אזעקה של אמבולנס הצלה.
"לא, י'א גוייאבה במשלוח מנות, סיפור בעל פה, יעני בלשמוע."
"גם לשמוע אני לא למדתי! לומדים לשמוע רק בכיתה ד' וחצי!"
גלעד נאנח, מוציא את הספינר שלו וזורק לשרון.
"קח קח, יא ילד מבחנה של אחותך, גם ככה הסיפור בשביל איתי."
"נו כבר יא הומואים ספרו לי מה הקטע עם הסלסלן המסלסל!" אני מאגרף את ידיי בחוסר סבלנות.
גלעד נאנח ומושיט את זרועו אליי, בניסיון להרגיע את חמת אפי החם.
"טוב טוב הנה, אני מתחיל-" הוא לוקח שאיפה ארוכה מהסיגריית מסטיק שלו.

"פעם 'חת אופיר לא היה כזה מוכר בקרב הטברייריסטים. היה מלך סלסולים אחר, קראו לו בופיר אוזגלו. הוא… הוא היה המלך. כמו אלביס ארגוב הזה נו. הסלסולים שלו סלסלו את כל הסלסולים בסלי הכביסה, לא היה אחד שהעורקים שלו לא הסתלסלו מהסלסולים של אוזגלו.
אך לילה אחד בפלאגין, בשנת אלפיים ועשר, רבע לארבע בצהריים, זה היה היום בו אופיר בוזגלו מלך הסלסולים נולד לידה מחודשת.
מוקדם יותר בלילה ההוא, בופיר ניצח עוד איזה אפס בתחרות קריוקי. הוא הציע להבא אחריו שני שלוקים וחצי מפופיס שהוא ליקק בעצמו; אם הוא יצליח לנצח אותו.
אופיר התנדב והקהל היה בדממה רועשת. כולם רצו את השלוקים האלה אחי, אבל רק אופיר היה אמיץ מספיק כדי להתמודד נגדו-"
"ומה אז?" שרון קוטע את דבריו של גלעד.
"חשבתי שאתה לא יודע לשמוע," אני עונה בעוקצניות של דבורה הנביאה.
"למדתי." הוא מושך בכתפיו.
"סתמו פיות! בכל מקרה, בופיר צחק. 'תיראו אותו', הוא אמר, 'ילד בן עשר קורא תיגר עליי? מלך הסלסולים של טבריה ואזור גליל תחתון?' אופיר הנהן בעדינות גברית ולקח מידיו את המיקרופון.
הם נעצו אחד בשני מבטים. הקהל היה בשוק. הוא היה בהלם. הוא היה המום. אני הייתי סבבה האמת.
ואז… הקרב החל.
זה היה 'לילה לילה לילה לילה לילה אחר הצהריים' של אייל אבא גולן. זה היה קרב צמוד. גם הם היו צמודים, כמו שני שפני חולות בשעת צהריים במדבר- ההומואים האלה.
ואז, בתו האחרון…. אופיר עשה את זה. כאילו ממש בעטו לו בביצים אחי, הסלסול היה צלול, גבוה ומדויק כמו לוח הכפל עד חמש מאות חמישים וחמש שהגיע אז לראשונה לאזור שלנו.
בופיר נפל כמו ספינר בחמש שקל שהתעקמה לו מסגרת הפלסטיק, ישר על הרצפה. שקט, מיובש, מבוייש ומשמיע קולות חריקה. רק אז, באותו הלילה נקבעה ההגדה… אופיר זכה לכינוי מלך הסלסולים."
שורר שקט כשגלעד מסיים את ההגדה של מלך הסלסולים. אני מביט על אברי גלעד, שרון משחק בספינר וגלעד מסתכל על הכוכבים בצורת נפצים בשמיים.
"ומאז… אף אחד לא לקח לו את התואר כבר שמונה שנים."
הלב שלי עוצר. גם בגלל העובדה שהייתי מספיק טיפש לאתגר את מלך הסלסולים, וגם בגלל מלך הסלסולים עצמו. מעולם לא שמעתי סיפור על אדם כל כך עצמתי, כל כך מלא השראה, כל כך מסקרן, כל כך מותח, כל כך גברי, כל כך מלכותי, כל כך אצילי, כל כך בוזגלו! ועוד בגיל כזה צעיר.
דמעות גבריות מתחילות לנזול מעיניי.
"חיבוק גברי?" שרון מציע כשהוא רואה את פרצופי הדומע.
"יא אוכלים תחת לארוחת צהריים," אני מושך באפי כשהם מושכים אותי לחיבוק ושלושתנו טופחים אחד לשני על הגב באותו הקצב.
יום אחד… גם אני אהיה מלך של משהו. גם אני אהיה חלק מהשם המדהים הזה, בוזגלו.
אני בטוח.

-------------------------------------

עכשיו כולנו מכירים את מלך הסלסולים של טבריה, אופיר בוזגלו.
אך מה יהיה עם איתי? האם לאחר ששמע את הסיפור על מלך הסלסולים, הוא יעז להתייצב מולו?
האם שרון ישלים אי פעם את לימודיו בתיכון?
האם בפיצוצייה נשארו מספיק קונדומים גם לחג הבא?
זאת ועוד בפרקים הבאים.

אוהבות, רחת ואסה