הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 8 - אם אין אני לי, מי שקשוקה יכין לי

גלעד

כאב הראש שתוקף אותי בבוקר לא מפתיע אותי במיוחד. זה דבר שקורה לי דיי הרבה ולפעמים אני אפילו מאבד את הזיכרון, אבל אני מניח שזה לא המקרה הפעם.
אני מתעורר בחדר שלא שלי, אבל אני יודע טוב מאוד של מי הוא.
שרון ישן לידי, טוב, לא כל כך לידי- הוא דחוק לצד השני של המיטה, מתכרבל עם השמיכה. יש לי דה ז'ה וו' אבל אני לא כל כך בטוח ממה. כבר חודשיים שלא ישנתי אצלו. בדרך כלל אני ישן אצלו אחרי לילה של מסיבה או בימי חורף קשים.
טוב, לפחות אני זוכר שלפני חודשיים הייתה מסיבה.
זה הדבר היחידי שאני זוכר מהמסיבה הזאת, שהיא הייתה.
הוא לא שתה... שוב. מסיבה או לא מסיבה, הוא כבר לא שותה יותר. מעניין למה...
הוא בטח רוצה לשמור על הכבד שלו לקראת הצבא.
הצבא... זה הדבר היחידי שחסר לי לחשוב עליו עכשיו. אני צריך להתאפס על עצמי.
לא מפתיע אותי ששרון עדיין ישן כי אני תמיד קם מוקדם יותר ממנו, רק שבדרך כלל שנינו שיכורים.
אבל הפעם כנראה שרק אני הולך לקבל בחילה.
אני עובר למצב ישיבה, בשקט, מנסה לא להעיר את שרון. אני מחפש את נעליי ובאופן מפתיע משהו, הן נחות בצד המיטה. מאוד מעניין מי הוריד אותן... כאילו שאני לא יודע.
הוא תמיד היה כזה, אני לא יודע למה ציפיתי שהוא ישתנה. אולי אני מצפה מכולם להשתנות לרעתי באופן טבעי.
אני מעביר את היד בשיער, נועל את הנעליים שלי והולך בצעדים שקטים לעבר המטבח. המשמרת שלי היום היא לאחר הצהריים, ככה שיש לי זמן להכין ארוחת בוקר- מה שלא קורה בדרך כלל כשאני אצלו. בדרך כלל, איכשהו הוא יודע שאני אתרסק אצלו ביומיים או משהו הבאים ומכין מגש סנדוויצ'ים. כנראה הפעם הוא לא חשב שזה יקרה... למה שהוא יחשוב באמת?
טוב, ההאנגאובר מתחיל לחשוב במקומי וזה לא נחמד. אני לא אוהב כשדברים אחרים משתלטים לי על המחשבה כשאני במצב רוח טוב.

אני מוציא מהמקרר של שרון כל מיני דברים שנראים לי טובים מספיק להכנת ארוחת בוקר כמו שצריך; למרות שהמומחיות שרכשתי בחומוסייה לא מתאימה במיוחד לארוחות בוקר, אני בכל זאת מתחיל להפעיל את כישוריי כשקשוקאי שאני.
כאב הראש לא ממהר לעזוב אותי אבל יותר אכפת לי מהבטן, שרועשת יותר מאשר הראש. וגם... אחי, זאת הפעם הראשונה שבאמת יוצא לי להכין משהו לשרון.
הוא תמיד מארח אותי אצלו ודואג לי גם כשהוא שיכור מהתחת. אני מקווה שאולי זה איכשהו יצליח להעביר את הכרת התודה שלי כלפיו.
אני שוקע מידיי במחשבות ובשקשוקה, שאני לא שומע את הצעדים מאחוריי.
"משהו מריח טוב..." אני שומע את החיוך בקולו של שרון. זה אפשרי בכלל לשמוע חיוך של מישהו? אולי אם אתה מכיר את הבן אדם מספיק זמן כמו שאני מכיר אותו.
"כן, לשם שינוי לא הקאתי על הבוקר. שינוי מרענן," אני מסתובב לעברו, מחייך חצי חיוך. "בוקר טוב אבויה. ישנת טוב?"
החיוך שלו מתרחב וגם הוא מעביר יד בשיערו. כנראה הרגל שפיתחנו יחד עם השנים. "כן, מרענן. לא משנה איך אני ישנתי, מה איתך? שתית לא מעט אתמול."
"קצת כואב הראש, אבל זה לא חדש. קצת מוזר לשתות בלעדייך אחי, אתה יודע?"
הוא שותק לכמה שניות, מהנהן אך לא אומר דבר. הא. לא מתאים לו.
"אז, מה אתה מבשל שם?" הוא לא נותן לשתיקה להמשך זמן רב, מתקרב אל השיש ורוכן מעל כתפי לבדוק את הכיריים.
"אה?" אני מאבד ריכוז לרגע, נותן למבט שלי לעבור מהפנים שלו למחבת. "שקשוקה אחי, ברור. השקשוקה של גלעד- זה לא שם, זה מותג."
הוא צוחק בחיוך רחב יותר ממקודם, נשען עליי "הא אה, השקשוקה של גלעד, מי שלא אוהב כנראה לא אח בלב."
"אתה כבר אח בלב אחי, אז זה אפילו הולך להיות טעים יותר בשבילך," אני לוקח כף ושם עליה קצת מהשקשוקה. "זה הביס הראשון בחיים שלך מיצירת המופת אחי, אז היא חייבת להיות מוגשת בצורה מיוחדת. פתח ת'פה."
הוא מביט בי במבט שלא ראיתי אצלו מעולם. אך, כמו ששרון נשאר שרון, הוא לא נותן לרגע להמשך יותר מידיי וישר אוכל מהכף את הרוטב והירקות.
"נו? זאת השקשוקה הכי טובה שאכלת בחיים או שזאת השקשוקה הכי טובה שאכלת בחיים?"
"השקשוקה-- לא, האוכל הכי טוב שאכלתי אי פעם. אולי אתה זה שצריך לבשל אחרי שאנחנו ישנים יחד, הא?" הוא מחייך ולוקח את הכף מידי, אוכל את הרוטב שנותר עלייה.
אני מחייך חזרה. לא חצי חיוך כמו תמיד, אלא משהו בי גורם לי לחייך יותר. לא יודע מה, לא רוצה לחשוב מה, רוצה פשוט להתרכז בהרגשה הנעימה.
"אני מאוד שמח שאתה אוהב את זה אחי. עוד מעט זה יהיה מוכן ותוכל לקחת כמה שרק תרצה."
הוא מהנהן בתגובה לדבריי, מביא לי משככי כאבים לראש ומוזג לשנינו מיץ תפוזים.