הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 10 - דישי אדישי VS. הומואים בכיינים

אופיר

בסופו של דבר אני מוצא את עצמי בדרך לקניון.
אני נוהג בג'יפ פורש הלבנה שלי בעוד שירז יושבת במושב ליד הנהג, מניחה את היד שלה על הברך שלי. אני במילא נוהג על קוצים, מרגיש את העצבים מהריב המזדיין הזה עם איתי שהיה לי על הבוקר, ככה שהיד שלה על הברך שלי לא עוזרת בכלל.
אני לא צריך להתעצבן מעוד סיבה, גם ככה היא הגיעה בזמן לא טוב. שיהיה, אני פשוט אלך איתה לאן שהיא רוצה ואז אגיד לה לרדת לי מהוריד. זה בדרך כלל עובד והיא הולכת לאחת החברות שלה אפילו בלי לחשוב פעמיים. זה מאוד עוזר לי בסיטואציות מסויימות וזה היה יכול לעזור לי אפילו יותר היה אם היא הייתה מחליטה ללכת לאחת מהן כבר עכשיו ולעזוב אותי במנוחה.
בזמן הנסיעה אני מוצא תירוץ להתמקד בכביש, אבל כשאנחנו יוצאים מהחניון ונכנסים לקניון, אני הולך אחריה בעיוורון ושוקע בהרהורים. זה היה קצת קשה להתעמק במה שאיתי אמר, פשוט רציתי לעשן בשקט ושיעזבו אותי לבד. זה יותר מידיי לבקש, הא?
אבל בזמן הזה, ככל שאנחנו מתקדמים ויותר דיילות מלא-לין מרססות עליי בושם וגוררות את שירז כדי שתבדוק לי גוונים של אודם טבעוני כשר על הידיים אני באמת מתחיל לחשוב- למה באמת אני לא מוכן לקרב חוזר? זאת שאלה עם תשובה מאוד פשוטה, אני לא רוצה.
לא שאני לא רצה כי לא אכפת לי, מי הוא שיחשוב ככה?! הרי במשך שנים מנעתי מאנשים זולים כמוהו לקחת לי את המקום... עבדתי כל כל קשה כדי לשמור עליו, אז לתת לו לקחת לי אותו לגמרי?! ככל הנראה אני פשוט מרחם על המסכן.
אני יודע מה זה להיות הילד החדש, הלא קשור. אני יודע מה זה לרצות להוכיח את עצמך כדי להשתלב- אז שיגיד תודה שבכלל נתתי לו את ההזדמנות הזאת במקום להתבכיין ולכעוס ולעשות סצנה- אני כמעט מתחרט על שנתתי לעצמי להשתוות לו. למען האמת, התחרטתי עוד כשהקרב התחיל, אבל ברגע ששמעתי אותו שר ידעתי שזה מישהו שלא זר לעולם המוזיקה כמו החובבנים מכיתות ז' שניסו להפיל אותי ממקומי. ידעתי שזה שזה משהו שאני צריך לעשות. לא בגלל שהוא גרוע, אלא בשביל שתהיה לו את נקודת הפתיחה להתקדם בכוחות עצמו.
אבל עדיין, לחפור לי שעה על למה וכמה ועוד לשפוט אותי?! יאללה גם כן שילך לקבל אבוקדו לראש. הבעתי כבר נראית זועפת, שירז מסובבת את מבטה אלייה כשידיה מלאות בשקיות של פאול ודוב, תמיד 21 ותמנון. מתי בדיוק עזבנו את לא-לין?
זה לא משנה, אני צריך לקחת את עצמי בידיים. מה שחסר לי הוא שיתחילו לשאול אותי שאלות כמו בדורה המתחקרת.
אני לוקח נשימה עמוקה, מחזיר את פניי להיות חסרי הבעה. היא מחייכת אליי וממשיכה ללכת, מסתכלת בחלונות הראווה.
אני לא צריך לתת לקריותניק הזה להכעיס אותי, גם ככה כל העניין נמצא עכשיו בעבר ועדיף שהוא ישאר שם. הייתי בטוח שהוא ישכח מכל הנושא, למה הוא היה חייב לדבר עליו ולהזכיר אותו שוב? למה הוא כזה עקשן? אני פשוט מקווה שלא אראה אותו שוב- כדאי לו להתרחק מהפלאגין, אלא אם הוא באמת רוצה שאני אשפיל אותו מול כולם, והפעם בלי רחמים.
אני פשוט אחזור לעצמי בפעם הבאה שמישהו יעז לקרוא עליי תיגר. כולם ילמדו שזה היה מקרה חד פעמי ובדיוק ככה אני אשמור על המוניטין שלי. הוא יראה מה זה, לזלזל בי. אין אפשר לזלזל במלך הסלסולים הבלתי מעורער של טבריה, עיר האורות והתיירות ולצאת מזה בקלות.
אני מזיז את מבטי שהתמקד בעיוורון בשירז, מביט סביב על החנויות ודוכני השייקים. אני רעב, היא עדיין לא סיימה? כדאי שהיא תמהר כי אני נהיה עצבני כשאני רעב ויש לי סיגריה לעשן. אולי בנתיים אני אראה מה חדש בחנות של נייק כדי להעביר את הזמן ולנקות את הראש. אני לא אומר לה מילה, מתחיל להתקדם לכיוון חנות הנייק הקרובה. אני תוחב את הידיים בכיסי ג'קט הנייק שלי, נכנס לחנות ומסתכל סביב. יש קולקציה חדשה של בגדים בצבעים שמתאימים לגאלחים אבל אני לא מצליח להתרכז בה כל כך.
בדיוק כשאני פונה מהמתלים לתאי המדידה, שירז מופיעה מאחוריי. אני כמעט ומראה אלמנט כלשהו של בהלה, אך במקום זה מכחכך בגרוני כי לצרוח זה לבנות וזה לא גברי.
"מה את עושה כאן? אין לך איזה דוכן תכשיטים להיות בו?" אני מגלגל את עיניי, שב לדרכי אל עבר תאי המדידה. היא הולכת בעקבותיי.
"חה חה, מאוד מצחיק מר בוזגלו. אתה יודע שכמעט מתתי?! מה זה התחרפנתי כשראיתי שנעלמת. אתה יודע שיכולתי להזעיק את האבטחה של הקניון?! הבטחת שתצא איתי!"
"אני כן יוצא איתך," חתיכת בת של דונלד דאק מטומטמת שכזו... "סתם הלכתי לעשות משהו שגם אני אוהב. יש בעיה עם זה?"
"כן! יכולת להודיע!" היא ממשיכה להביט בי במבט נוקב, לא משחררת גם כשהיא נכנסת לתאי הבנים.
"היית עסוקה מידי בלספור כמה ריסים יש לבובות ראווה בחנות של מנגו אז לא רציתי להפריע לך."
אין לי כוח לצעקות שלה, באמת שאין לי. יש לה מזל שהיא בחורה, אם לא הייתי מעיף לה איזו אחת שהייתה מעיפה אותה עד לקצה השני של העולם או לפחות לנגב העליון.
" אבל היינו אמורים לספור את הריסים ביחד!" היא מתחילה לדבר בקול מתבכיין, מצביעה אל חזי על האצבע הרזה מרוחה בלק ג'ל שלה. "שמעתי שנופר וחבר שלה כבר סופרים קמטים למוכרות! למה אנחנו לא ככה?!"
"כי כנראה חבר שלה סופר בסתר את הקמטים שלה ולא של המוכרת. את רוצה שאני אספור את הקמטים שלך גם?"
"אתה רומז שיש לי קמטים?!" היא משתנקת.
"אני לא רומז. אני אומר. אם תמשיכי להזעיף ככה יהיו לך אפילו יותר."
היא כמעט מעיפה לי סטירה, אך מיד מושכת את ידה חזרה. "כדאי לך להתנצל על זה לפניי שנצא מהקניון, אופיר. אני הולכת להיכנס ל'סלט סלט', כשתסיים תבוא לשם." היא יוצאת מהחנות ואני מגלגל עיניים, נותן לה ללכת בלי לומר כלום. באמת שאין לי כוח.