הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 15 - הפרעצל ששבר את גב הגמד

גלעד

כשהסמטוחה נגמרת ואיתי מפסק לספר את סיפורי אלף לילה לילה לילה לילה לילה לילה לילה יום שלו על אותה המסיבה ואופיר ובקבוק ערק, אני מחליט לקפל את עצמי כמו כיסא על החוף ולחזור הביתה. אני לא באמת יודע מה השאיר לי את הטעם המריר הזה- טעם של מטבוחה פג תוקפה כזה שנשארה מתחת לטמפרטורת החדר מאז ההופעה הראשונה של השוממויות בנחל עממה- אבל לא הצלחתי להנות הפעם כמו בכל מפגש עם האחים.
משהו הכעיס אותי והטריד אותי- אני לא יודע אם זה היה הסיפור המשעמם של איתי, העבודה המעיקה או העובדה ששרון הסתכל עלי כאילו הוא קרן שמש מזכוכית מגדלת ואני נמלה בלי קרם הגנה. בדרך כלל כל המרבה הרי זה מתוסבך בכל מה שקשור לשרון, אבל מאז המסיבה הגדולה לפני חודשיים אני לא יכול שלא להרגיש שמשהו בו השתנה. פתאום איך הוא מדבר אליי, איך הוא מסתכל, אפילו איך הוא מנגב את החומוס שלו מרגיש שונה לגמרי; וזה לא כי הוא מנגב את החומוס שלו כמו אשכנזי לא מיומן, זה רגיל לגמרי. עכשיו הוא מנגב את החומוס שלו כמו אשכנזי עצוב ולא מיומן שהודיעו לו שמפטרים אותו מהעבודה שלו בפלאפול ודוב. וזאת אפילו לא עבודה כזאת טובה יחסית לאשכנזים המשתכנזים מנוער מר"צ האלו (אני אפילו לא חושב ששרון נמצא בנוער מר"צ אבל זה הוייב). אפילו הדרך הביתה כבר לא כזאת כיפית, והקיוסק שמוכר עשר חפיסות סיגריות בעשר שקל לא מושך אותי אליו יותר. כמעט ולא בא לי לעשן.

אני מוציא סיגריה וסתם שם אותה בפה כי סיגריה זה מיטפוריה או אענרף, ואם אני אשים אותה בפה אני ארגיש טוב יותר עם עצמי או משהו עומואי כזה שמדברים עליו בתוכניות בוקר כמו נישקי גיאוגרפיה או ארמון ורסצ'ה. אבל אני כל כך דכי מדוכדכי שאפילו כששרון הציע לי לבוא אליו להמשיך במרתון הקרדישומות שהתחלנו בשנה שעברה, התחמקתי בתירוץ שאני צריך להתאמן עם המקהלה על שירת היום יום הולדת שלי למען לקוחות ב"חומוסייה של אבא". אני חושב ששרון לא האמין לתירוץ הזה, למרות שהוא לא היה רע בכלל, אבל הוא לא אמר כלום ונתן לי לקום מהחוף בשקט ונשאר שם עם איתי.
לא אשקר שקר גס, אני באמת שמח שהם חברים טובים, גם כשהוא נתן לו למשוך בשרשרת שהבאתי לו מבעוד מועד וזה בכלל לא הציק לי או גרם לי לרצות לדחוף את הראשון של איתי לתוך המדרגה חסרת התועלת הזאת שיש בכניסה לקיוסק. הרי זה לא שאני קנאי, אני רק שקנאי, וזה לא ששרון צריך חברים טובים יותר ממני, או שהוא מתנהג אליי שונה רק כי הוא אוהב יותר את איתי שבמקרה הגיע בדיוק אחרי המסיבה שהייתה לפני חודשיים שעירערה את החברות ביני לבין שרון, ומנסה להיפטר ממני ולהשאיר אותי שכוב עזוב עלוב בתוך אבוב בתעלת ביוב כמו שרבוב שמסביבו עף זבוב... כמו גופה. כמו תקליט ישן של בופיר אוזגלו- ישן, נשכח, מת, פג תוקף יותר מגבינת קוטג'קור אחרי שנה שלמה ביערות המגינים ומסריח מפרצעלים.
הלוואי ושרון לא רוצה לגרום לי להרגיש עזוב עלוב בתוך ביוב עם האבוב. הוא החבר הכי טוב שלי, היחיד שיש לי. בלעדיו אני חצי בן אדם.