איתי
אני עוזר לאימי לפנות את הכלים מהשולחן אל הכיור בעוד האחים הגדולים עוזרים לקטנים ללכת למיטה. אני שוטף כלים בשקט, סבון הכלים נוזל לי על החתכים שקיבלתי כשניסיתי להכין ספינר מנייר בעזרת סרטון יוטיוב של איזה ערוץ של 'קמבן זאת בעצמך'. אני נאנק מהתחושה הצורבת אך ממשיך לנקות את הצלחות עד שלאחר מספר דקות, נשמע צלצול הטלפון שלי- 'כל טוב', השיר החדש של סטטיאל בוי ובן קדוש תבורינו. אני ממהר לנגב את ידיי, הולך אל הטלפון שבסלון.
שרון מתקשר… מה הוא צריך? בדרך כלל בשעות כאלו הוא רגיל לצפות בשידורים חוזרים של 'גבר ואואח: החיים שאחרי חטיבת הביניים'. אולי יש בעיה?
"הלו אחי," אני הולך לחדרי, לא רוצה להפריע לשינה של אחיי עם קולי המהדהד בגבריות.
"היי איתי, סליחה על השעה." קולו של שרון נשמע עייף, מעט מבואס. אני מתחיל לדאוג מעט.
"בכלל לא, גבר. הכל טוב. מה קרה?"
"היום אחרי שנפגשנו הלכתי לקניון ונתקלתי באופיר בוזגלו. תקשיב לפניי שאתה מנתק. הוא אמר שאיזו בחורה מזמינה אותך למסיבת יום ההולדת שלך." ציפיתי לנושא שיחה אחר לגמרי.
"מה? איזו בחורה?" אם היה לי זנב כנראה הייתי מכשכש בו.
"מישהי בשם שובל. הייתי מביא לך את ההזמנה שהוא נתן לי, אבל זה סתם מיותר לדעתי. רוצה לרשום את הפרטים?"
אני לא יודע… אני רוצה לבוא בכלל? זאת אומרת, אם אופיר הביא לו את ההזמנה הזאת, שובל הזאת בטח חברה שלו ובטח הוא יהיה שם… עממה, היא הזמינה אותי למשהו בלי להכיר אותי. וואלה, אולי זה מה שהיא מתכננת. לא תזיק לי איזו מסיבה טובה ככה. בטח המסיבות של האנשים פה טובות פי אלף מהמסיבות בקריות, כמו ששדרגנו את המונופול המשפחתי מגרסת הדרום לגרסת ארך הקודש ודורותייה.
לאחר שתיקה ממושכת, אני עונה לשרון.
"כן, סליחה אחי, חשבתי על משהו. תביא ת'פרטים, מה כבר יכול להיות."
אני מתיישב לצד שולחן הכתיבה שלי, מניח דף ועפרון של סופרגול מולי. לאחר ששרון נותן לי את הפרטים, אני תולה את הדף על לוח המודעות שלי.
"תגיד, שרון, קרה משהו אחי? אתה נשמע קצת בדאון."
יש שתיקה קצרה ואני כמעט מתחיל לדאוג כששרון עונה.
"לא, עזוב, סתם… קיצר אני--" הוא מנסה להעביר נושא.
"ממש לא, שרון. אני מכיר אותך מספיק זמן כדי לדעת מתי אתה בבאסה ממשהו, שפוך גבר." אני מתפרץ לדבריו, לא נותן לו להתחמק. אני שומע אותו נאנח מהצד השני.
"נו, לא יודע… כשנתקלתי באופיר הוא היה קצת חרא. כנראה לא היה במצב רוח טוב או משהו. נלחצתי כשפגשתי אותו פנים מול פנים, אשכרה, אז.. לא'דע."
"מה?! הוא עשה לך משהו? בואנה, אני גם ככה כבר חם על האופיר הזה, אז כדאי לו להרגיע! אם עוד פעם הוא ייגע בך--"
"איתי תרגיע גם אתה קצת.. הוא לא נגע בי ולא כלום, סתם התנהג כמו זבל שכזה." שרון קוטע אותי באמצע העצבים, אולי זה גם לטובה.
"טוב… 'תה מבטיח שזה כל מה שהוא עשה??"
"מבטיח, מבטיח. נראה לך אופיר בוזגלו ירשה לעצמו לריב מכות בפומבי?"
יש משהו במה ששרון אומר, אזי אני מתיישב על מיטתי ומתקרר חזרה לטמפרטורת החדר.
"כן אחי, אני חייב לעוף… נדבר אחר כך. יאללה ביי."
אני מנתק את השיחה וחוזר למטבח לעזור לאמי.
גם כשאני חוזר לשטוף את הכלים אני מרגיש שאני לא מרוכז- הראש שלי מתמלא במחשבות על המסיבה.
לא על אופיר, על המסיבה.
אם הזמינו אותי למסיבה, כנראה שמתחיל להיבנות לי כאן איזה סוג של מוניטין. וואלה אחי, אולי הקרב מול הפוץ הנפוח בפלאגין דווקא כן הועיל במשהו.
אני רק מקווה שאופיר לא יהיה שם כדי להרוס לי את המצב רוח.
אם אני בא למסיבה הזאת… אני הולך להרים ת'גג יחד עם התחת של הוואנאבי מרכזניק הזה אם צריך. כמו שגלעד אוהב לצטט את השיר האהוב עליו בכל פעם שהולכים לפלאגין; "אני המלך של הכיף, תנו לי להראות לכם איך עושים זאת."- ככה אני אהיה, מלך הכיף כף. אראה לטבריינים האלו שגם קריותניקים כמוני, יכולים לפוצץ ת'רחבה. אפילו בלי מיתר קול שבור, שיער מגולח בצדדים שאסוף בקוקו מביך מאחורה ואפילו בלי חליפות מקוריות של חדידס- אפשר להצליח ולהנות.
נאום המוטיבציה שנתתי לעצמי מעייף אותי ואני קם להתארגן לשינה.
YOU ARE READING
הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים
Teen Fictionאיתי אבוטבול, הוא הערס החדש בשכונה ממעמד הביניים, בעיר טבריה. במועדון הבילויים הכי חם בעיר, הוא זוכה לפגוש לראשונה את מלך הסלסולים העירוני- אופיר בוזגלו. החברות בניהם נראית בלתי אפשרית וכי הדבר היחיד שיוכל לחבר בניהם הוא אהבתם למוזיקה, אך האם מסתתר...
