הספינר, הסיגריה וארון המותגים / סיפור ערסים

פרק 12 - שרשרת של זהב ומחרוזת של קיטש

שרון

אני מסיים לכתוב ביומן הסודי שלי את אירועי היום בדיוק כשנשמע צלצול בדלת. אני ממהר להסתיר אותו בתוך המחשבון ששאלתי מאבי, רץ למטה לפתוח את הדלת.
אילו לא ידעתי מי עומד מאחוריה, הייתי נשאר למעלה ולא טורח לפתוח- אני בדרך כל לא אוהב אורחים בלתי-קרואים, אבל אני יודע מי שם, כמו שאני יודע שאחרי עשר שניות של צלצול בדלת הוא דופק בה. יש הרגלים שלא משתנים, גם אחרי כמה וכמה שנים של היכרות.
אני מיד מחייך, גם אם לא כל כך מתחשק לי, פותח לגלעד את הדלת.
"שוב פעם מאחר לפתוח, אה אבויה?"
החיוך הקצת מאולץ שהיה לי עד עכשיו גדל והופך לחיוך אמיתי.
"כן, קצת, הייתי למעלה." אני מפנה לו דרך להיכנס, סוגר את הדלת אחריו.
"כמו תמיד. מה עשית הפעם, ראית עוד פרקים של גבר ואאוח?" הוא מסתובב אליי, מרים גבה אך שומר על חיוך קטן. בדרך כלל הוא לא בחור שמחייך הרבה, אבל אני שמח שהוא מחייך כשאנחנו יחד.
"ראיתי כבר את כל הפרקים של גבר ואאוח, אני עכשיו התחלתי מרתון על הפרקים החדשים של הקרדישומות."
אם להיות כנה, אני יותר שמח מהעובדה שכשהוא מחייך, זה אליי.
"למה אני לא מופתע…" הוא נאנח, אבל מגע קטן בכיס השמאלי של המכנס שלו גורם לו לחייך. "בוא, עולים למעלה. יש לי משהו בשבילך. "
הפעם שאני זה שמרים גבה, לא בטוח איך להגיב.
"הא אה, אחרייך…" אני משיב והוא תופס בזרועי, גורר אותי במעלה המדרגות בהתלהבות שכבר הרבה זמן לא ראיתי אצלו.

אני מתיישב על מיטתי, מעיף אל כיסו מבט מהיר. "אז... ממה אתה מתרגש כל כך?"
הוא נעמד מולי, לוקח נשימה עמוקה. אני נותן לו זמן להתחיל לדבר, בעיקר כי אני יודע שלוקח לו זמן לארגן את כל מה שהוא רוצה להגיד, במיוחד כשהוא מתלהב ככה. כמו תמיד, יש הרגלים שלא מתים.
"נכון שלפני שאיתי אחינו הגיע, הייתה לנו שיחה ואמרת שאתה קצת מתבאס מזה שאנשים חושבים שאתה לא בעל חזות מזרחית אסלית?"
אני מהנהן קצרות. "כמו תמיד… מה שמזכיר לי שאני צריך לצאת לים להשתזף שוב."
"טוב, טוב, תלך לים אחר כך. הנקודה שלי היא ש… החלטתי לעזור לך קצת," הוא מוציא חבילה עטופה בנייר עם הפרצוף של הסולנית של השוממיות, מושיט אותה לעברי. "קח, אבויה."
אני מחייך חיוך קטן ומבולבל, לוקח את השקית ומושיט לתוכה את ידי, מוציא את הקופסה הקטנה. עיניי נפערות, בהרבה יותר בלבול ממקודם. זה לא יכול להיות מה שאני חושב שזה, כי אם זה מה שאני חושב שזה… אני לא מצליח לחשוב בכלל על סוף הגיוני למשפט הזה במילים מוגדרות. אני יודע שאני מפתח תקוות שברור שהן תקוות שווא, אבל גבר יכול לחלום, הא?
גלעד מביט בי בסקרנות מעורבבת בלחץ שבו אני מצליח להבחין, למרות שאני יודע שהוא מנסה להסתיר אותה. גם בסיטואציה הזאת גלעד מתנהג כמו גלעד וגלעד אף פעם לא אהב ממש להראות מה הוא מרגיש.
אני פותח את הקופסה ורואה בה את השרשרת הזהובה, מה שגורם למחשבות חדשות להתחיל לרוץ בראשי. אני רואה את החותמת הקטנה על דסקית בסוף השרשרת, מרים את מבטי לגלעד.
"תגיד לי שזה לא מה שאני חושב שזה, גלעד."
גבותיו של גלעד מצטמצמות.
"מה, שרון, אתה לא אוהב את זה? חשבתי שזה יוכל לעזור כי, אתה יודע, יש כאלה לכולם, גם לאופיר, ול… המון… אנשים בעלי חזות מזרחית." הדיבור שלו מתחיל להתבלבל.
"כן, אני יודע, אבל," אני מניח את הקופסא בצד, מביט בשרשרת הדקה. "לא היית…" אני נאנח ומשתתק, מניד מעט בראשי וקם, מחבק סביבו בחוזקה רבה.
"אני לא מאמין שעשית את זה בשבילי, אתה עובד כל כך קשה… למה?"
הוא מגחך לרגע, מחבק חזרה. "רוגע, אבויה, זאת רק שרשרת. חוץ מזה… בשבילך עד חצי המלכות. אפילו מלכות שלמה בעיר המלכים באילת."
אני לא יכול עם הילד הזה. הילד המבוגר, הדפוק, המטומטם הזה. אני רוצה לנשק אותו כל כך שזה מכאיב, אזי במקום זה אני מהדק את זרועותיי סביבו, מחבקות אפילו חזק יותר.
"תודה… אני לא יכול… כלומר, תודה." אני רוצה לצעוק עליו ולתת לו כאלו מכות, שגם גלעד של העתיד ירגיש אותן. 'מה אתה בכלל קונה לי שרשרת מזהב אמיתי כשאין לך כסף לארוחת ילדים בבורגרקינג יאבונפחה?!' צועק לי בראש יותר מכל, אבל 'אני אוהב אותך' צועק חזק יותר.
"אל תחשוב אפילו להודות לי יא מפרום בלחם, זה רק משהו קטן. אחרי כל מה שעשית בשבילי… זה שום כלום."
איזה ילד דפוק.
"זה לא שום כלום, אני לא יכול לדמיין אפילו כמה זמן היית צריך לעבוד בשביל זה…"
"אוי נו, עם ההתנהגות הזאת אפילו שרשרת זהב לא תהפוך אותך לבעל חזות מזרחית. דיי לדאוג כל הזמן, לא הייתי קונה לך את זה אם לא הייתי רוצה או מוכן לעבוד כמה שצריך."
אני פולט גיחוך חלש, משעין את לחי על ראשו המחומצן.
"בסדר, בסדר, גמד אחד. צודק, אבל אתה יודע שאני ככה רק לידך. תודה רבה על השרשרת, באמת."
" גמד תקרא לסבתא הפולנייה שלך!" הוא נותן לי אגרוף חלש בבטן אך מנסה לא לצחוק בו זמנית. "אני יודע שאתה ככה רק לצידי. זה לא כזה רע."
אני מחייך בשקט, מסמיק קלות. לפעמים אפילו לא אכפת לי שהרגשות שלי חד צדדיים, כשגלעד אומר דברים כאלו אני יודע שהוא לא אומר אותם לאף אחד אחר.
"אני שמח שהכרתי אותך, גלעד. איך לך מושג כמה."
"גם אני שמח שהכרתי אותך יא הומו." הוא מגחך, מחבק סביבי חזק יותר בחזרה.
אני צוחק במבוכה ונאנח, טופח מעט על גבו. אין לך מושג עד כמה.
אני מתנתק מהחיבוק, פותח את השרשרת.
"טוב, צריך לחנוך את המתנה שלי…"
גלעד לוקח ממני את השרשרת, מבקש ממני להסתובב. אני מרגיש את כל האיברים שלי מתהפכים מבפנים, אך מסתובב.
"רק… אחי… הידיים שלי בטח קרות  אחושלוקי. זה קצת יציק."
אתה חושב שמזה אכפת לי, חתיכת בשר לא כשר?! מצידי תבעט בי ואני אודה לאל שנתן לי כזאת פריבילגיה. אם לא האצבעות הקרות שלך שינמיכו לי את הטמפרטורה, כבר ממזמן הייתי מתאדה. חתיכת אפרוח...
אני מניד בראשי, "הכל טוב, לא מפריע לי."
ברגע שאני נותן לו את האישור, הוא מעביר את השרשרת מלפניי ולוקח את שני הצדדים שלה אליו. תוך שהוא מתמהמה בדרך לפתיחת הסוגר, הוא מתנצל בכל פעם שהאצבעות שלו נוגעות בצורה כזו או אחרת בעורף שלי. האצבעות שלו באמת קרות,
וחיוך קטן מתגנב אל שפתיי בכל פעם. אני ממש שונא את עצמי.
אם לומר את האמת אני לא יודע איך שרדתי עד עכשיו, אני כנראה מספיק מפחד להרוס את החברות בנינו עכשיו- מספיק כדי שיהיה לי כוח רצון לסבול את עצמי ולהתאפק לא לפלוט או לעשות משהו כל פעם שאני בקרבתו. אבל בדיוק בשביל רגעים כאלו אני עושה הכל, הכל בשביל כמה הדקות האלו שנותנות לי הרגשה ש… יש מצב שאולי יום אחד מה שאני כל כך רוצה יקרה. אולי הרגעים האלו יהפכו לגדולים ומשמעותיים יותר יום אחד, אבל הסיכוי קטן ובינתיים אני מודה על מה שיש. גם אם בטווח הרחוק זה לא הרעיון הכי חכם שיש...
הלוואי והייתה לי סיבה מספיק טובה להניח אצבעות על הצוואר שלו.
אוי אלוהים, אפילו אני נשמע לעצמי קריפי.