החולניות שבי רוקדת

הילדה הקטנה של אבא: לא עוד

הילדה הקטנה של אבא היא לא ילדה תמימה, לא עוד.

בדממה צרחות הכאב נשמעות, והקול הזוועתי של מיתרי קולה

נפשה חשופה אל מול הגיהנום

האוויר יציב כמוות, עייניו שטופות הזימה

הילדה הקטנה של אבא היא לא ילדה תמימה, לא עוד.

הירח מטפס גבוה, עגול ובוהק מעל לעץ האלון המת

מזדהה עם הילדה השבורה

תמימותה נגנבה ממנה באכזריות

וכשתחזור לביתה מטונפת מבושה

והאבא היקר שלה ירצה לחבקה

את ילדתו הקטנטנה

הוא לא יבין

שהילדה כבר לא קטנה

היא תצרח לבד בחדר

זכרונותיה כה קשים

והמראות והמכאוב הם מחרידים

והשקט שאחרי, הוא המפחיד ביותר

הילדה הקטנה של אבא היא לא ילדה תמימה, לא עוד.

איזה כיף להתחיל בנימה זו!
טוטורו נראה כל כך תמים אני מתה ;~;
תאמרו מה אתם חושבים, האם אני יכולה להמשיך לכתוב קטעים חולניים או אם עליי לוותר על תחביבי בתור כותבת:)