החולניות שבי רוקדת

בשר העכבר

לא רוצה

שימשיכו

משפטים

חסרי

כל תועלת,

משפטים

שאני כתבתי

לא אתה

תפסיקו

להמשיך אותי

בצורה

כל כך טובה,

זה נכתב

בידי

כותב אחד

אומלל

וכושל

וזה יישאר כך

ואולי אני מעט

שמרנית,

מעט הרבה,

אבל ההרגשה

הזאת

של מישהו

שממשיך

קטע גרוע

יותר טוב

מהקטע עצמו

היא שורפת לי

איפשהו

שם

הרחק הרחק

באלפי קילומטרים

של

תודעה

ונפש

ואתה,

אולי

קשה לך

להבין אותי

אבל זה בסדר,

לכולם קשה

הרי

החיים הם רק תחנת מעבר

רק תחשוב

על הדבר

המלהיב

ביותר

שעברת

אי פעם-

כך

מרגיש

דיכאון

ופסיכופתים,

אנשים נפלאים,

למה

אני לא

אחת?

אדישים,

כריזמטיים,

למה

אני לא

אחת?

למה

אני לא

אחת

שמסתפקת

בבנים,

איפור,

בגדים

היה יכול

להיות

יותר

קל

בחיים

במקום,

ההם צוחקים,

כי אני

דווקא

מעדיפה

בנות,

כתיבה,

ספרים

והיי, אתה!

אתה יודע

שאף אחד

לא מכיר

את מחילת העכבר

טוב

כמו העכבר עצמו,

אז למה

אתה ממשיך

להתעקש

לאכול

את הגבינה?

אתה אוכל

את העכבר?

זה נשמע

טעים

ופנטסטי ביותר!

להקשיב

ללעיסות

האלו

לנצח,

בשר

כל כך

צמיגי,

מלא ברעלים

מסוכנים

לאנושות

אבל

בדרך כלל

החושים שלי

מבלבלים אותי,

טועמים

מהאוזניים,

מריחים

מהשפתיים,

ושומעים

מההשריר

הארוך

ההוא

שבחלל הפה

שלך,

אני באופוריה מטורפת

(כל כך רציתי לכתוב פה "אופוריה מרנינת חושים" אבל התפקעתי מצחוק כל פעם שראיתי את זה לול)

הייתי רוצה

להתעורר

מחלום בלהות

ולזכור אותו

לפרטי פרטים,

והייתי רוצה

לחייך,

כי אני לא

זוכרת

דבר

חבל

שהאמנזיה

חלשה

מדי.

נא לא לקחת את הקטע ברצינות.
הוא מוזר וכתבתי אותו לפני שנתיים, הוספתי כמה דברים ושכתבתי אותו והוא יצא עוד יותר מוזר. -אבל אני אוהבת דברים מוזרים-

מה אתם חושבים עליו?