התכלית שלי 1//המקוריים

פרק 5- מייקלסון מותקפים

נ.מ הופ

מאז שחזרתי לניו אורלינס לא יצא לי לראות את דווינה בכלל, ודווינה היא האדם שאני הכי סמכתי עליו בעולם, לא פעם במלחמות שלנו חלקנו את הכוח שלנו יחד וממלחמה למלחמה הנאמנות שלנו אחת לשנייה גברה אף יותר,

לפתע נשמעו מחיאות כפיים יצאתי מחדרי לכיוון הכניסה, ראיתי את דווינה וקול מחובקים, כולנו שמחנו שקול ודווינה חזרו אחרי מה שקרה לפני שלוש שנים, "הופ?" דווינה אמרה או יותר נכון שאלה, "דווינה" אמרתי רצתי לקראתה וחיבקתי אותה,

"הנסיכה שלנו גדלה" היא אמרה בחיוך, "דווינה התגעגעתי אלייך נראה לי שיש לי ולדווינה יותר פערים להשלים מאשר לך ולדוד קול" אמרתי בישירות וכולם גיחכו, "מה שנכון הופי נכון" היא הסכימה עם דבריי ועלתה איתי לכיוון חדרי,

"מה למדת בזמן שלא הייתי כאן?" שאלה דווי, קמתי ממיטתי ולקחתי את אחת הכריות שהיו ברצפה וקרעתי את בד הכרית שעטף את הנוצות הוצאתי את הנוצות מתוך הכרית וגרמתי לנוצות לרחף בכל החדר שלי, "עכשיו תני לי את ידך״ אמרתי לדיווי,

החזקנו ידיים וגרמנו שתינו לכל הדברים בחדר לרחף וישר לחזור לקדמותם, "הופ דווינה אתן רציניות?!" צעקה רבקה בגלל הכוס יין שנשברה לה וצחקנו שתינו, מסתבר שגרמתי גם לדברים בחדר שליד לרחף, "סליחה, בקי" צעקתי מחדרי...

נ.מ פריש

הגעתי לאחוזה, הבנות כבר היו מוכנות לשיעור, הבנים ישבו בצד והסתכלו, כולן התאמנו טוב מאוד והתקדמו וגם דווינה, היא התאגרפה בשק חבטות, "המותן אמור ליהיות ישר" אמרתי לה בעודי לוחש באוזנה ומיישר את מותנה לצורה הנכונה, "היום בשעה 16:00 יש לנו שיעור ראשון בצלפות אל תאחרי" לחשתי שוב באוזנה, והיא הינהנה בחוסר נוחות לחיוב...

16:00~
נ.מ דווינה

הגעתי לשיעור, הקשת בידי החץ מוכן כבר לירייה, הרגשתי לחץ, "קודם כל תירגעי" פריש אמר לי כאשר הוא מבחין בלחצי, "תנשמי עמוק, ואז תירי את החץ, הכי חשוב שתתמקדי במטרה ורק אז תירי" הוא המשיך ללחוש לאוזניי, נשמתי עמוק יריתי את החץ,

"מצויין פגעת במטרה הראשונה" פריש אמר לי ודי שמחתי שאחרי פאקינג מלא ניסיונות סוף סוף הצלחתי לירות למטרה, השיעור עבר ואני ופריש חזרנו יחד לאחוזה הבחנתי בכעסו של קול וישר הבנתי את מקור הכעס למרות שלא קרה ולא יקרה דבר כי אני אוהבת רק אותו ולא אף אחד אחר,

אני וקול עלינו לחדרו, "הכל בסדר?" שאלתי את קול כאשר הוא כועס ועצבני, "לא מתאים לי כל העניין הזה עם פריש" הוא השיב והחל להתנשף בכבדות מכעס, "סליחה?" שאלתי מופתעת מהאמירה שלו,

"את שלי לא שלו" הוא אמר בעוד שאני מרגישה את כעסו יוצא מעיניו, "קול מייקלסון היקר אני לא חפץ שלך!" עניתי בתוקפנות והוא אחז את זרועותיי בחוזקה, "את שלי!" הוא צעק ויצא מחדרו, ואני נשארתי עומדת במקום כמו מעין פסל המומה והדמעות מתפרצות מעיניי בלי שליטה.

לפתע נשמעה צעקה מחדרה של רבקה, רצתי ישר לחדרה, וראיתי צייד מהמסדר והתחלתי להילחם בו, הוא דחף אותי על המראה בחדרה של רבקה שגרם לשבר במראה שלה בחדר ומשברי הזכוכית הגדולים פשוט דקרתי את צווארו,

ניק נכנס לחדרה של רבקה, "רוץ לחדר של הופ" הוריתי לו בדאגה, והוא הינהן לחיוב ורץ לחדרה,

"תקשיבי רבקה בספירה של שלוש אני מוציאה מהר את החץ" אמרתי נטולת רגשות, "אוקיי" היא ענתה,

"אחת...שתיים...ושלוש" ספרתי לאט והוצאתי את החץ במהירות ובמעשיות וללא רגשות,

לקחתי את אחד מבגדיה וליפפתי את האזור המדמם והפצוע של רבקה באזור הקרסול, אלייג'ה פרייה והיילי נלחמו בעוד ציידים ממסדר העל-טבעי, מרסל נכנס לחדרה של רבקה ושמר עליה, "מרסל תישאר כאן עם רבקה ולא משנה מה אל תעזוב אותה אני אעזור לשאר" הוריתי גם לו...

נ.מ ניק

הצייד היה בחדרה של הופ ועמד לתקוף אותה, תפסתי אותו ונאבקתי לפתע הופ ניטרלה אותו בעזרת כישוף מה שעזר לי ואפשר לי יותר לתקוף אותו עד שהוא מת...

נ.מ אלייג'ה

"איפה קול לעזאזל?" שאלתי בעודי נאבק בציידים עם דווינה ופריש, "הוא הלך" פריש זרק לעברי וחבט בפניו של אחד הציידים, "שמישהו יתקשר לקול" התרתי תוך כדי שאני הורג שני ציידים, דווינה ממשיכה להילחם בעזרת הכישוף ובעזרת הלחימה שלה...

נ.מ רבקה

התקשרתי לקול בתקווה שהוא יענה, "מה?" הוא ענה לי בקול זעוף, "תבוא מהר אנחנו תחת מתקפה" הודעתי וניתקתי את השיחה והפצע החל להחלים כשמרסל נאבק מול ארבעה ציידים...

נ.מ קול

הגעתי מהר לאחוזה והתחלתי להילחם בשאר הציידים שהיו, הבחנתי בפריש זורק לדווינה את הקשת האופטית, ודווינה החלה לירות חיצים לעבר הציידים...

נ.מ דווינה

התחלתי לירות את החיצים על מנת להרוג את הציידים שתקפו אותנו, עליתי לחדרן של הופ ורבקה בדקתי שהכל בסדר היו שמה עשרה ציידים מתים, חזרתי לקומה למטה והבחנתי בעוד מספר ציידים ויריתי לכיוונם, "דווינה תיזהרי!" שמעתי את קול צועק לעברי,

הרגשתי דקירה חדה בידי, קול הרג ישירות את הצייד שניסה להרוג אותי, הרגשתי מעט מסוחררת מרוב הדם שאיבדתי מידי והתעלפתי היישר לזרועותיו של קול.

-סוף פרק 5-