ערב~
נ.מ קול
התחלתי לדאוג כי התחלתי להרגיש שדיווינה סובלת,שכואב לה, רגשות שקשה להסביר, התיישבתי בארוחת הערב, משחק עם האוכל שבצלחתי, לא אכלתי, לפתע הרגשתי את ורידיי נחתכות, ראיתי דם,
"קול אתה בסדר?" פריי שאלה אותי,
"לא נראה לי, זה ישמע מוזר אבל אני מרגיש את דיווינה, אני מרגיש שהיא סובלת,אני דואג שמשהו קרה לה היא גם מהבוקר לא ענתה לאס אם אסים שלי,לא לטלפונים שלי ודיווי תמיד עונה אם לא באותו רגע אז היא חוזרת אליי, אני מרגיש שקרה לה משהו" אני מסביר ובוכה מדאגה אליה,
"זה הגיוני, וכנראה שהיא נחטפה" אלייג'ה זרק נטול רגשות ורציני, "מה?" רבקה שאלה, "זוכרת את מה שאמא הייתה מספרת לנו כל לילה לפני שישנו, שפעם באלפי שנים חייבת לקרות אהבה בלתי אפשרית כנגד חוקי הטבע וזה מה שבעצם מאזן את הטבע,הבלתי אפשרי הם ירגישו אחד את השני הם יחושו אחד את השני"
אלייג'ה סיפר בחצי חיוך, בידיעה של כולנו שזה אני ודיווינה, האהבה הבלתי אפשרית שתאזן את הטבע הדבר הבלתי אפשרי, "אין זמן לסיפורים, איך נמצא את דיווינה?" שאלתי בחדות.
נ.מ דיווינה
הייתי חלשה, לא הבדלתי בכלום, הרגשתי שתופסים אותי, עיניי היו חלשות מדי מכדי להבחין איפה אני ובאיזה מצב אני, הרגשתי קשירות מתהדקות בידיי וברגליי, הבחנתי כבר בסוג הקשירה הזה בעבר הלחישות ששמעתי של אותן מילות כישוף שמעתי בעבר, אלה אותם גבעולים הרסניים שלפני כמה חודשים הידקו את ידיי עד שנטפו מידיי את דמם,
"דיווי" שמעתי קול מוכר קורא לי, "מרסל מה את עושה כאן אתה לא ברומא?" שאלתי מופתעת ומעט חלשה, "חטפו אותי לפני כמה ימים שרציתי לחזור לניו אורלינס" הוא אמר ומבחין בחולשתי, "יש לי כל כך הרבה דברים לספר לך" אמרתי לו והתחלתי לחזור לערנות שלי לאט לאט, "ספרי" הוא דרש,
"זוכר בחתונה אז שבוע אחרי שנסעת, ביקשתי מקול שישנה אותי בירח מלא לערפדית, הוא נשך אותי והשינוי הצליח, בהחלטה אחת שאני רוצה לחיות את חיי הנצח שלי לצד קול ונטליה" סיפרתי לו כשאני אחוזה להתעורר, "את חייבת דם כדי לחזור לתפקוד מלא" הוא אמר בהחלטיות ובהבחנה חדה במצבי,
"אתה בטח כועס עליי בגלל זה?" שאלתי או יותר נכון אמרתי כשאני נאנקת מכאבי הגבעולים הארסנים והמצופים בורבנה,
"אני לא כועס עלייך להפך אני מבין אותך אם המצב היה אצלי גם ככה ורבקה הייתה מבקשת שאני אשנה אותה הייתי עושה את זה כדי שתישאר מאושרת עם הילד שלנו (אם המצב היה הפוך)" הוא אמר לאחר שאני מופתעת מתשובתו, "באמת?" שאלתי בשיא הכנות,
"כן דיווי ,לא הבנת שאת כמו הבת שלי אני אתמוך בך עד הסוף נשבעתי כך ביום הראשון שהצלתי אותך וכך זה יהיה, ואני שמח שהשתנית עכשיו את תיהיי הבת שלי לנצח" הוא אמר וחייך חיוך רחב וגאה, לראשונה מזה כמה חודשים רק בזכות מרסל הרגשתי שייכת,
"מי אלה שחטפו אותי?" שאלתי והתחלתי להבחין בבירור בחדר שבו אני כלואה עם מרסל,
"קונגרס המכשפים" הוא ענה, "מי אלה?" שאלתי מבולבלת, "הם המכשפים המקוריים, הם מאמינים בסדר ואיזון הטבע" מרסל ענה לי בקול עייף, מותש ובעיקר חלש גם...
-סוף פרק 17-
YOU ARE READING
התכלית שלי 1//המקוריים
Vampireמקום 1- #מדעבדיוני 8.12.2018-9.12.2018 דיווינה~ "אחרי שלוש שנים שב לחיי, הערפד שאהבתי יותר מכל, אחרי הבגידה שלו הוא השאיר אותי מאחורה עם מיליוני רגשות מנופצים ולב אחד שבור, והכל מערפד אחד, קול מייקלסון" --- לסיפור הזה יכול ליהיות אלפי רגעים ,אלפי נש...
