מלכה מרשעת (שלגיה)

-6- ערגה

נערה, נערה, פקחי עינייך,

נערה, נערה, שמרי על חייך.

יפה, יפה, כאב מכער את פנייך,

יפה את, אך דמעות מכתימות את לחייך.

~~~

וחלק משלגיה תמיד רצה לרצוח את טיאר.

זה היה משהו כזה, שם, בליבה, מאז ומתמיד. מאז שראתה אותה בפעם הראשונה, מתחבאת מאחורי אביה אם כי נראית כאילו האחד שרצתה להתחבא מאחוריו היה דווקא אבא שלה, מכל האנשים. למרות שכמובן, זה היה מובן מאליו.

שלגיה הייתה מודעת תמיד לאבא שלה, זה לא היה משהו שהוא ניסה להסתיר ולא משהו שהיה קשה לראות, לא משנה כמה צעירה הייתה, לא משנה באף גיל, תמיד היה חלק בשלגיה שידע. לא באף מקרה, לא כשהתלווה למקלחותיה גם כשהייתה צעירה ושטף את גופה גם אם לא עשה כלום, שלגיה יכלה להרגיש בידיים החמדניות שעוטפות אותה, במבטים מלאי הזימה. לא כשחלפה לצידו, סתם ללא קשר לדבר. לא כשנותרו לפעמים שניהם לבד באותו חדר, והמבט שעמד בעיניו של אביה גרם לה להצטמרר ולרצות לקרוס בעצמה ולהתחבא.

והיא שמה לב לעיניהם המזועזעות של המשרתות, של האנשים הבאים והחולפים. היא הייתה שומעת על אמה המנוחה ומנסה לתהות אם המצב היה קורה לו הייתה נותרת בחיים. אה, אבל לבסוף פשוט לא הצליחה להגיע למסקנה.

חלק בה שנא את אמא שלה, את האמא שהיא לא זכרה, שמתה לה כשהייתה רק בת שנתיים. היא הייתה חושבת שאמא שלה התאהבה במפלצת (שמא, השמועות על אהבתם של אביה ואמה הגיעו לכל מקום וסופרו לה שוב ושוב, לפחות עד שאבא שלה התחיל לגלות בה עניין), מפלצת שהייתה עתידה לתבוע אותה לעצמו, וזה היה רק עניין של זמן.

או, רק לולא אמה לא הייתה עושה את זה, לולא אמה הייתה שם, לולא אמה הייתה פחות טיפשה, בורה, תמימה... לולא כל זה, אולי זה לא היה קורה.

ושלגיה בת התשע כבר חיכתה לזה, אז, להמתין כמי שמחכה לגורלה, ליום הגורלי ההוא בו המלך יחליט להפר את הסכמתו עם אשתו המנוחה ולאנוס אותה. היא חיכתה בסבלנות, מרגישה איך היא נמתחת ונמתחת ונשברת תחת הלחץ. היא - היא ידעה שהרע מכל יגיע, אבל פשוט חיכתה בפסיביות, כי לא הייתה לה דרך אחרת להתמודד עם העניין. חלק בה רצה, חלק בה פשוט רצה שזה יקרה כדי שתוכל להיות מעבר לזה, אבל הו, שלגיה לא הבינה אז את מה שהמשקל של דבריה ובקשותיה אומרות.

וכן, היא לא תמיד הבינה מה זה אומר, אבל הייתה לה תחושה גדולה שקוננה בקרביה שזה היה עתיד להיות מזעזע. הייתה לשלגיה תחושה חזקה מאוד שהדבר הזה היה עתיד לקרוע את הנשמה שלה ולגרום לה להפסיק לתפקד.

אבל במקום זה, הוא הביא את טיאר ופרק את המפלצת הפנימית שלו עליה.

היה שלג בחוץ, ביום הראשון שראתה את טיאר. היא הייתה מלוכלכת, חיוורת וקטנה. הגוף שלה היה כל כך צנום שהסיקה ישירות שזו פשוט נראתה קטנה ושברירית ורכה ושקל לשבור אותה כמו זרדים לאח המלכותי, אבל היא גם נראתה... ממש כמו חיית פרא. הרעמה האדמונית מסביב לראשה, העיניים הארגמניות שהעניקו לכולם - כולל היא עצמה - מבטים מקפיאים ומלאי צינה. היה בה משהו פרוע, בשפת הגוף שלה, בדיבור שלה, בקיום שלה.