מלכה מרשעת (שלגיה)

-10- ציידים

יומך לא הגיע עדין, יקירה,

אל תחששי מרוע הגזרה.

ילדתי, אהובה, אל תנוחי עדיין,

אהובתך אולי תצוץ, יש מאין.

~~~

שלגייה פקחה את עיניה בבוקר, וחשה בריקנות.

הגמדים דאגו לה למיטה משלהם. הם היו יצורים שיוצרים ובונים, אז זאת לא הייתה בעיה יותר מידי גדולה בשבילם. הם דאגו במהירות לעצים בשביל המסגרת וארזו את הכל ביחד ואז אלתרו לה איזה מזרן. עם זאת, מאחר שהמשקוף בחדר השינה שלהם היה נמוך מידי למסגרת, היא נאלצה לישון בסלון. לא הייתה לה בעיה עם העניין. למעשה, חלק בה העדיף את זה. במיוחד כשגראמפ התעקש להתקין וילונות ולהעניק לה שטח משלה כדי ש"הכלבה לא תוכל להתלונן שאנחנו מעירים אותה בבוקר אם יש וילונות, זה יעבוד לבטח, נכון?". וזה עזר יותר משגראמפ חשב, כי לאט לאט מצאה שהרגישה כאילו היו לה דברים משלה, מקום משלה.

הזיכרונות שלה מיאנו לשוב, גם אחרי כל השבועות האלו. גם עם דברים קטנים כאלה ואחרים משלה. היא התהפכה אל צידה על גבי המזרן הרך ונאנחה בכבדות. אה, לפעמים היא ממש מאסה מהעמדת פנים, וחלק בה תמיד חש ששיחקה במשחק כלשהו כדי להתאים את עצמה אל הגמדים. תמיד הקפידה לשמור על עצמה עם הרבה אנרגיות, נכונות, להקפיד שחיוכים מרוחים מקצה לקצה על שפתיה. היא אהבה את הגמדים, ושמחה שמצאה אותם יותר מאשר כל יצור אחר ביער הגדול והפראי הזה, אבל... חלק בה הוסיף להרגיש שהיא מפספסת משהו, משהו אחד שלא יכלה לתפוס.

הלוואי שיכלה להבין מה הוא בדיוק, ואז לחיות אל כל שאר הימים מבלי צל של חרטות או כבדות. אה, היא תהתה אם אחד מהדברים האלה היה קשור למלכה. המלכה המרושעת שחיה בטירה ויכול להיות ויכול להיות שהייתה זו שסילקה אותה משם ומחקה את זכרונותיה.

עם זאת, לא היה צל של רגש, ולו הקלוש ביותר, כשהסתכלה אחורנית וחשבה עליה. היא אפילו לא הצליחה לחשוב על שום דבר.

שום דבר חוץ מדבר אחד.

הצבע האדום.

.

יום עבר.

שלגייה עדיין לא הייתה באופק.

עוד יום.

לא, שום נסיכה עם שיער שחור ועיניים ענבריות.

עוד שלושה ימים.

נא-א. לא נראה כאילו הייתה קרובה אליה יותר מכפי שהייתה לפני מספר רגעים.

ועוד אחד.

ועבר שבוע מאז שהמראה אמר לה לשווא שהם התקרבו אליה... שלגייה שוב לא הייתה באופק, לא, עדיין לא. אבל המראה המשיך לומר, המשיך להאמין, והוא גרם לה לרצות להאמין לו גם כן, למילים שלו, לחיזוקים הלא עוזרים האלו.