מלכה מרשעת (שלגיה)

-8- היער האפל

אבן, אבן, שביל, שביל,

אחד מהם אל היפה יוביל.

שבר אחרי שבר ניתז לו בדרך,

אבל את שלגיה? אם תמצאי, רק בערך.

~~~

היא הסתכלה מסביב. צבעים חלפו מול עיניה שעה שרגליה כשלו, מסתבכות בעשבים, אבנים, מועדות בשלוליות. ה...זה היה סתיו? אביב? היה קר, אבל לא מספיק כדי שזה יחדור לעצמות שלה וירעיד אותה, לא כמו שציפתה.

ראשה הסתחרר כשכמעט מעדה על אבן אקראית שלא הצליחה לראות בעקבות הכתמים האקראיים שכיסו את עיניה.

משהו בעורקים שלה פעם.

שלגייה עצרה במקומה, לקחה נשימה עמוקה לריאותיה ועצמה את עיניה בניסיון להתרכז.

.

"טיאר." אמר המראה פעם נוספת. או, עוד פעם אחת נוספת. טיאר רצתה להרוג ולפצוע ולמות אם זה ימשיך בקצב הזה, אלוהים.

המלכה נשענה אחורנית בכיסאה ובהתה במראה הגדולה שעל הקיר, מטה את ראשה הצידה. כעת, כשניצב על קיר, היו לו פנים. זה היה קצת מוזר, לראות את היצור שהיה כל השנים האלו נטול כל פנים מסתכל עליה, מדבר אליה, מתערב איתה בצורה שהרגישה יותר אנושית מאי פעם, זה היה כבר משהו אחר, היא לא הייתה בטוחה איך להתייחס אל זה יותר.

או יותר נכון, אליו.

ולמעשה, כל הבלבול שסבב גם את המראה שלה, החצי השני שלה, האחד שלווה אותה יותר זמן משלוותה אותה אמא שלה או כל יצור אחר על כדור הארץ... זה היה משהו אחר.

"טיאר." הוסיף המראה, כבר בפעם העשירית. זה היה ממש... אה, בלתי נסבל בעליל.

"מה?" נהמה לבסוף, ידה עולה ותופסת בגשר אפה למול ראשה הפועם מרוב כאב. אה, זה בהחלט, ללא שמץ של ספק, היה בלתי נסבל.

"את צריכה להתעשת על עצמך."

"כמובן, כמובן." נשפה, מנידה בראשה לשלילה בפליאה, כאם כל פתרון אחר היה בלתי נתפס. "כמובן, אני צריכה להתעשת על עצמי, ו...אה, כמובן, אני אמורה לעזור לממלכה, לאנשים כפויי הטובה האלו, שמקללים מכשפות מאחורי הגב שלי וחושבים שאני לא שומעת."

"...טיאר."

"אני אמורה גם להמשיך לחיות." הכאב רק הפך חד יותר, טעון יותר, מוחשי יותר.

"נכון."

היא שנאה את זה, שנאה את זה, תיעבה את זה, הרגישה כל חלק וחלק בגופה דוחה את המילים שיצאו מהפה שלה בזו אחר זו ולעגו לה, לכישלונה. "אני אמורה ל...אה, מה, לשכוח משלגיה?"

זה היה תורה של המראה לשתוק, שום צליל לא בקע מכיוונו, רק הופך את התחושה שהדהדה בעורקיה להרבה יותר מוחשית וברורה.