מלכה מרשעת (שלגיה)

-9- נסיכים

יתומה, יתומה, יקרה שלי,

יתומה, אהובה, לי גלי,

את בודדה, בעולם כה רחב ידיים,

אולי את בדידותך ישבור נסיך תכול עיניים?

~~~

שלגייה לא ידעה.

וכשהיא אמרה שהיא לא ידעה, התכוונה להכל - היא לא ידעה דבר. זה היה משהו אחד, שהדהד בה, מובהק יותר מכל דבר. גם כשעיניה היו עצומות, גם כשלא הייתה בהכרה, כל המטרה, כל הרצונות, כל השאיפות, הכל נעלם לו לכדי שום דבר.

החשכה התחילה להתנקות מעליה, כן, אבל הכבדות הייתה ונותרה והיא לא הסכימה לשחרר את הכבלים שלה מעליה. זה היה ערפול כזה, החשכה. אבל גם כשהיא נמשכה, עדין הייתה אי וודאות, אי הבנה. בלבול כלשהו שלא הצליחה לחלוף מבעדו.

מתחת לגבה היא הרגישה סדינים, הם היו נעימים. הריח לאפה... המקום הריח כמו אפר. לא, כמו פחם. ממש, הוא הסריח מזה. אבל על גבי הסדינים היה לה נוח. המזרן עליו ניצבה היה רך - גם אם הרגיש לא מתאים למידותיה, וגרם לה להתקפל לצורת עובר כדי להתאים למידותיה - וכך גם הכרית מתחת לראשה. היא הייתה עטופה בשמיכה נעימה, גם אם זו גם כן הייתה קטנה מכפי שהייתה אמורה להיות בשבילה. היא מצאה את עצמה מושיטה את ידיה, מנסה להתכסות יותר, לעטוף את עצמה יותר בחום אל מול מזג האוויר הקריר שם בחוץ, אבל גלי הקור החולפים בגופה היו לבסוף אלה שגרמו לה להתעורר כמו שצריך.

כשעיניה נפקחו, נוכחה לגלות כמה מוחה היה ריק, ריק כל כך עד שהמחשבות שלה נשמעו כמו הד רחוק-רחוק, בלתי מושג. את המקום מסביב היא לא זיהתה, את החדר המבולגן למראה, הרהיטים הקטנים למראה, הלא פרופרציונאליים, הבגדים הקטנים שהושלכו לכל מקום, הפרטים הקטנים והמפוזרים. אפילו התקרה נראתה קרובה במידה לא הגיונית. היא בחנה את המקום בריכוז; הוא היה מורכב משבע מיטות קטנות מהממוצע, בערך בגודל שילד זקוק לו.

לקח לה קצת זמן עד שקמה סוף כל סוף, והיא הזדקפה לישיבה והעיפה מבט מעמיק יותר מסביב, לא רואה שום דבר שלא ראתה קודם לכן. היא התרוממה לאיטה לעמידה, וגילתה שאמנם יכלה לעמוד לחלוטין גם אם לא בהכי יציבות, אבל התקרה כמעט וגירדה את ראשה.

היא התהלכה לעבר הדלת, שהייתה יחסית קרובה אליה. עם חשש בליבה, הושיטה את ידה אל הידית והדפה את הדלת ממנה, פותחת אותה בעדינות.

הנערה התכופפה מתחת למשקוף הנמוך ופסעה החוצה, בולעת את מראהו של הבית למולה. היא נכנסה ישירות אל טרקלין הבית, מה שגרם לה לעצור למספר רגעים למול המראה שראתה.

הם היו שבעה, שבעה יצורים קטנים ממנה שישבו על הספות השונות שפוזרו שם. שלושה על אחת, עוד שניים על אחרת, ואז עוד שניים, כל אחד מהם על אחת אישית בשבילו. הם נעו במראה, לחלקם היה זקן, לחלקם זיפים. שערם של חלקם היה בלונדיני, של אחרים אדמוני, חום, לבן ואף שחור. תווי הפנים שלהם השתנו גם הן, ולחלקם היה אף גדול יותר וקטן יותר, לחלקם היו גבות עבותות ושפתיים נפוחות ולחלקם ההפך, צבע עיניהם של כולם נע בין כחול שמיים לחום שגבל בשחור, אבל דבר אחד ומעניין לא השתנה באף אחד מהם: הגודל של האוזניים שלהם, והלכלוך השחור שהיה פרוש על בגדיהם וכמעט וצבע את פניהם כליל וחשף תחתיו רק פיסות אקראיות של עור.