מלכה מרשעת (שלגיה)

-17- לוותר עליה

אהובתך השבויה,

על החוטים שלו זו תלויה.

בכלא שלה סוף טוב לך אפשרי,

שחררי את זו, ואלייך אותה תקשרי.

~~~

שלגייה לא ידעה איך להגיב לגברת המוזרה ההיא. היא סקרה אותה, את המלכה אדומת השיער והעיניים, את פניה היפות ומבטה המיוסר... הדברים האלו... למה כשהיא הסתכלה עליה חלק בה נצבט, ולא מפחד? היא לא הבינה את זה, לא באמת.

היא הייתה יפה, המלכה, אך היה משהו מאיים ושבור בה בו זמנית. אמנם העובדה שעיניה היו ארגמניות הייתה אמורה להרתיע באופן טבעי, אבל כשהסתכלה מבעדן, ראתה היטב את הרעות והחום שלה, שגרמו לה לרעוד ללא הועיל. ואז? אה, אז כמובן היו את פניה. פניה של בובת פורצלן יפה. היא הייתה טובת מראה, המלכה, אך... היה כיעור מאחורי הבעותיה. חולשה, חולשה מכוערת.

אבל היא עדיין הייתה יפה בעיניה, משום מה. והיא... לא הבינה למה, בדיוק.

וזה התחיל עם החיבוק; היא חיבקה אותה כל כך חזק שחשבה שהייתה עשויה להתפרק בין הזרועות שלה. זה היה חיבוק אוהב, גדול ואולי אף מאיים מאחורי החיבוק הזה, משהו שהיא לא חשה זה... זה הרגיש כמו עידנים שלמים. עם זאת, היה משהו מחמם בזה, בכמות האהבה שהרעיפה עליה. זה גרם לשלגייה להרגיש פתאום חשובה בעולם שהרגיש לה בודד ואבוד.

ואז היו השאלות, כל כך הרבה שאלות... אבל אף אחת מהשאלות האלו לא הייתה רעה, בסופו של יום, היא הבינה את זה. זה באמת ובכנות היה מדאגה... וזה הפתיע אותה. תחילה, היא שאלה אותה אם היא בסדר, אם הנסיך עשה לה משהו, נגע בה, אם היא מפחדת, אם היא רעבה, צמאה, זקוקה לשינה. ואלה היו עוד ועוד שאלות שבאמת ובכנות שאלו פשוט לשלומה ותו לא. זה היה... זה הרגיש כאילו עבר זמן מה מאז שאדם התמקד בה באותה צורה ודאגה כפי שהמלכה עשתה, ולמול הסיפורים ההזויים ששמעה עליה וההיתקלות שלה עם הצייד, מצאה את עצמה מבולבלת הרבה יותר מאשר שהייתה קודם לכן. ליבה התמלא בחום ושמחה בלתי ניתנת להכחשה, ופתאום מצאה שהרגישה בבית. למען האמת, זה היה הרגע בו ציפתה יותר מכל להבנה לגבי הסיטואציה, לזיכרונות הנעלמים שלה, אך... לא מצאה דבר. היא פשוט נותרה שם, על מיטה גדולה בחדר גדול ובודד מלבה ומלבד המלכה.

ואף חלק שבה לא פחד בפניה.

כלומר, זה היה... זה היה מוזר. היא הייתה אינטנסיבית, המלכה הזאת. היא הייתה... הרבה יותר רחוקה ומוזרה מאשר יכלה לדמיין. היא חשבה שהמלכה תהיה קרה, קרח, שתהיה מרושעת ושקולה... אבל היא הייתה כל כך חמה, וזה פשוט היה תמוהה בעיניה. זה הרגיש כאם העובדות הבסיסיות וההבנות הכלליות שהיא הייתה אמורה להבין פשוט נעלמו למול עיניה.

והיא ניסתה לחשוב בצורה שקולה, למען האמת, אבל למול היממות האחרונות והמבלבלות שבילתה לצידו של הנסיך, ולמול הגברת הזאת שם למולה, היא פשוט הייתה המומה. בקושי יכלה לדבר ולתפקד, ובכללי מצאה את עצמה פסיבית וכמעט לא מתפקדת.