מלכה מרשעת (שלגיה)

-13- פקחי עיניים

בשביל האהבה, מלכה אומללה,

הורגת ושוברת, לבה חסר כל חמלה.

שלגיה מתה? כמובן, לא יתכן.

אבל הרוח הזו פעם הייתה עלמת חן.

~~~

אחרי התקרית, שלגייה לא הייתה בטוחה איך להתנהל. ברגע שנכנסה לבקתה, מצאה את עצמה קורסת לצד הדלת הנעולה ורועדת ללא הפסקה. לא בוכה, לא מצטמררת: פשוט רועדת כמו עלה נידף ברוח, שברירית וחסרת שליטה.

וככה הגמדים מצאו אותה, וככה הם ראו אותה, מפוחמים ומפוזרים ומבולבלים.

.

טיאר נעה הלוך ושוב: מהיער האפל, בחזרה אל המראה ואל הטירה שעמדה בראשה. היא לא עזבה ליותר מידי זמן אף פעם, ומשום מה תמיד מילאה את תפקידה לפני ששבה, זה בא ממקום שהיא בהחלט לא הבינה, אבל ביצעה אותו בכל מקרה, בעיוורון.

את הבקתה מצאה ממזמן כבר, כבר מספר ימים טובים למדה אותה, כל חלק וחלק בה. את הגמדים, כל אחד מהם שבא ונכנס ויצא משם. מתי הלכו לעבודה שלהם, מתי שבו, מתי שלגייה צעדה אל הבאר כל יום ומתי שבה. עם זאת, גם כשידעה את הכל בעל פה, הפחד בה היה גדול מנשוא. היא מצאה כל תירוץ אפשרי כדי לא לגשת לשם, לא לראות, לא לדבר. מיום ליום האשמה שבה על המקרה עם הצייד רק ניצתה והפכה יותר גדולה ומוחשית, כל כך גדולה ומוחשית שלא הרשתה לעצמה לפנות אל אהובתה. היא הייתה מלאה בשני דברים עיקריים: מצד אחד היה החשש לאבד את השליטה שלה שוב ולהרוג את שלגייה, ומצד שני פחדה לשמוע את דבריה ולגלות דברים שיזעזעו אותה.

עם זאת, לבסוף היא אזרה את האומץ שעוד נותר לה ודפקה על דלת הבית שאכלס באותו הרגע רק את שלגייה. מעולם לא חשה יותר לחוצה וחוששת מאשר שהרגישה ברגעים האלה, בהם יכלה לשמוע את קולה וצעדיה של שלגייה מעבר לדלת. היא הצטמררה, רעדה ושילבה את ידיה המעקצצות בפראות כדי להשיג שמץ של שליטה עצמית.

היא יכלה לשמוע את קרקוש המנעול, ממש שם, מעבר לדלת. הצמרמורת הייתה בלתי ניתנת להכחשה, והיא תפסה אותה והשתלטה על גופה. עיניה נעצמו לשני רגעים שעה שנשמה בניסיון למנוע מעצמה להתנשף וניסתה להרגיע את דפיקות ליבה.

עיניה נפקחו שוב ברגע שהדלת נפתחה למולה, והנשימה שלה פשוט נעלמה. קודם לכן היא כמעט התנשפה, אבל כעת הנשימה פשוט נמשכה משפתיה וטיאר נותרה ללא מילים כלל. העיניים החוששות שלה חלפו להן והתמקדו על פניה של אהובתה.

עבר כל כך הרבה זמן מאז שראתה אותה כל כך מקרוב, וכל גופה התחמם בתגובה. היא נשפה שאיפה עמוקה לריאותיה שהייתה מלאה בריח שלה, והתענגה עליה למספר רגעים... לפני שההבנה הפתאומית הכתה בה.

על פניה של שלגייה, פניה היפות של שלגייה... לא הייתה שום התרחבות, צמצום, שום תנועה של הגבות, שום הסתייגות של הגוף. לא, היא הייתה ונותרה אותו דבר, בלי ערעור, בלי ספק... מה? המלכה לא יכלה לומר שום דבר מלבד לתהות חרש. "כן, גברתי? רצית משהו?" המילים פתאום שברו אותה מבפנים כשנאלצה להבין מה חוסר הידיעה וההבנה מאחוריהן בישרה בדיוק.