סולאנגלו הנצר 2

״גם לך אני יגיד את זה:׳ אני רופא, לא עיוור׳ ״

נ.מ בן⚡️

אחרי שרוי , וואו, אין לי אפילו מושג איך לקרוא לזה...

הוא הרג את הציפורים האלה.
העלה אותם באש,
עינה אותם,
צחק עליהם,
והתבדח שהוא רעב,
בקיצור...
כולנו היינו עם פרצופים המומים.
אני חושב , שאפילו רעדתי קצת.
גם מההלם ומה גועל שנגלה לעיני , וגם מהמאמץ להישאר ער, ולעמוד על הרגליים.

יצאנו מהבית, בזמן שניקו , משתדל כמה שיותר לתמוך בי.
מה שלא ממש נוח, כי הוא הרבה יותר ממני.

״ניקו... אולי נ-נחליף עם וויל ורוי״ שאלתי .
הקול שלי היה צרוד ושקט, הנשימה שלי הייתי איטית.
אפילו העיניים שלי כמעט היו סגורות.

״צודק״ ניקו ענה , המבט שלו היה תערובת של,
דאגה, ובהלה.

״רוי״ ניקו אמר .

רוי הינהן ולקח אותי מניקו, ומסר לו את וויל, שנראה סובל מכל רגע .

הרעידות שלי התגברו.
״בן ,אתה מפחד ממני? ״ רוי ,שאל אותי  , בטון קצת נעלב.
הוא הרגיש ברעידות שלי.

הרגשתי כאילו רצנו מרתון , אבל היינו רק במפתן הדלת.
היה לי קפוא.
קפוא!

״א-ני ל-לא מפחד״ אמרתי, בעודי ,רועד מקור.

״ק-קר לי״ מילמלתי
הוא שיפשף את ידו בגבי בכד ליצור חיכוך שאולי יחמם אותי .
אבל זה לא ממש השפיע.

״אוקי , מה עושים אבא?״ רוי שאל את ניקו.

״למכונית, ניסע לבית של בן.״ ניקו החליט.
רוי הינהן.

ניקו לחץ על המפתחות של המיני ג'יפ השחור והמבריק מאוד שלו .
-כמובן שהאוטו של ניקו יהיה שחור-

ציפצוף נשמע ורוי מיד פת. את הדלת האחורית.
הוא עזר לי להיכנס בזהירות, ואחר כך הוא נכנס בעצמו.

ניקו הכניס את וויל לאוטו למושב שליד הנהג , ואחר כך ניקו נכנס בעצמו לאוטו.

״ת-תדליקו מ-מזגן על חום ״ אמרתי, בעודי ממשיך לשקשק מקור .
ברגע שמשב האוויר החם, פגע בפני, הרגשתי קצת יותר טוב.
״תודה״ מילמלתי .

לא אמור להיות לי קר.
הגוף שלי אמור להסתגל לטמפרטורות נמוכות , בגלל כוחות הרוח שלי.

כנראה ממש רוקנתי את עצמי בריפוי של וויל.
מעניין איך הם הצליחו לשכנע את אבא שלי ללכת.

עברו בערך 5 דקות של שקט.
כל אחד היה עסוק במחשבות של עצמו.

״רוי , אתה רוצה להסביר לנו , מה זה היה?״ וויל שאל , וקטע את השקט.

הפנתי את מבטי את רוי שישב מימיני,
פתאום קלטתי שהוא מסמיק .

״אני לא יודע״ הוא אמר,בטון שמיד חשף שהוא משקר.